כשהתחלנו להביא לארץ את התחום של מנהיגות השתתפותית ולבנות סביבה קהילה מקצועית משותפת של שותפים רבים, זכינו להרבה מבטים מזוגגים, לא כל כך הבינו על מה אנחנו מדברים, כשאמרנו שצריך להתאים את הכלים בהם אנו עובדים כאנשים לעולם של אי וודאות, לעולם של מורכבות גבוהה.
בעולם של אחרי הקורונה, אני חושבת שהדבר ברור בהרבה.
כמי שעוסקת ביום יום במעבר לגישות המאפשרות תנועה במציאות במורכבות גבוהה ואי וודאות, אני רואה כעת כיצד כל התיאוריות והמושגים מקבלים ביטוי חי במציאות. משבר הקורונה והפרשנויות סביבו, מסמן ומבטא לדעתי שינוי אפשרי ומאבק בין גישות של 'העולם הישן' לעומת 'העולם החדש.
בעיקר, כפי שאני רואה זאת מהפרספקטיבה שלי, מאבק בין גישות למנהיגות – מנהיגות ריכוזית לעומת מנהיגות מקומית ומנהיגות השתתפותית.
בצד אחד של הזירה המנהיגות הריכוזית. אם היה אפשר לעשות So-Low למנהיגות הריכוזית במשבר הקורונה היא בטח היתה אומרת: "אני יודעת הכל, אני לא יודעת כלום, אני חזקה, אני חסרת מעצורים, אני ברוטלית במידת הצורך, ויש צורך, אני רחמנית, אני אנושית, אם צריך, וצריך, אני דואגת לחלשים, אני דואגת לחזקים, אני חזק עם החזקים, אני נעה בלי תכנית, אני מתכננת תכנית נעה, אני אתאים, את התכנית למציאות, אני אתאים את המציאות לתכנית, אני אתאים לתנאים שלי, אני אקבע את התנאים, אני אציב מטרות, אני אסמן מטרות, אני יורה למטרה, אני אקספוננציאלית, אני לינארית, אני מראה שליטה – למרות שאין לי שום שליטה".
המנהיגות הריכוזית בעולם מגמגמת את עצמה לדעת על מסכי הטלוויזיה של כולנו וזה מעורר חרדה, מעורר אי אמון, זה מייצר כרגיל התארגנויות מלמטה.
בצד השני של הזירה, אנחנו מוצאים את המנהיגות המקומית והמנהיגות ההשתתפותית, עם שלל מרשים של התארגנות מלמטה שמייצרת מציאות, למעשה לא התארגנות אחת אלא מאות אלפי התארגנויות. התארגנויות של מדענים, אנשי רפואה, כוחות הצלה, כוחות קהילתיים מקומיים, אנשים פרטיים, גופים עסקיים, עמותות.
מופעים מרגשים ברמה של מנהיגות הביניים והמנהיגות המקומית, המהוות את הזרוע של המנהיגות הממלכתית בשטח. היינו עדים לגיוס חסר תקדים של מורים, מנהלות בתי ספר, מפקחות משרד החינוך, לשמירה על קשר ורווחה של ילדי ישראל. מנהיגויות מקומיות בישובים, בערים, שהקימו מערכי הסברה ותמיכה, סיוע לאוכלוסיות בסיכון, התנדבות. ראינו דוגמאות בשטח של ראשי רשויות שמרשים לעצמם להראות פגיעות ואי ידיעה ומתוך כך לחבר גופים רבים לעבודה יחד במשבר.
אנשים שמצחיקים אותנו דרך מימים ברשתות, אנשים שתורמים מהידע והניסיון שלהם לטובת אחרים, יוצרים נתיבים חדשים לחיים בתקופת מעבר עם יצירתיות אין קץ הכוללים גילויים מדהימים של סולידריות ואלטרואיזם.
מאבק האיתנים הזה של כוחות שימור ושינוי, של חברה המבקשת להיות פתוחה עד הסוף, מבוססת אמון, שקופה למידע, מבוזרת, שיתופית מול חברה שמרכזת שליטה של אחדים ברבים, סוגרת מידע, לא משתפת פעולה. מאבק האיתנים הזה טרם הוכרע. את כוחות השטח וגם כוחות מרכזיים, כולל הגוף המיומן ביותר לטיפול במשבר הכולל אוכלוסיה – פיקוד העורף, מעדיפה המנהיגות הריכוזית בישראל להושיב היום על הספסל.
רק בימים האחרונים אנו עדים למעט תזוזה ולכניסה של כוחות נוספים לטיפול במשבר. לו רק יכלה המנהיגות הריכוזית ללמוד מהם את התפקיד המשתנה של מנהיגות בעולם פתוח. מנהיגות המאפשרת תשתית להתארגנות רשתית, המשלבת שיתופי פעולה חוצי מגזרים, כפי שרואים בדוגמה של חמ"ל פיקוד העורף. שעושה אינטגרציה לצרכים מהשטח ומפעיל משאבים של עמותות למענה לוקאלי מדויק.
"השארנו את האגו בש"ג", מספר מפקד המרכז, סגן אלוף אמיר בן דוד, שבשגרה מפקד על אחד מגדודי חילוץ וההצלה במחוז דן, "אנו לומדים תוך כדי תנועה, מפיקים לקחים ומשתפרים מיום ליום. ריכוז כלל גופי וארגוני הסיוע באותו חדר מאפשר פתרונות מהירים". https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5701055,00.html
הקורונה יכולה להיות חימום מנועים למשבר האמיתי המרחף מעלינו – משבר האקלים. אולי המנהיגות הריכוזית תלמד לשחרר, לשחרר שליטה ולהרוויח שינוי התנהגותי מתואם, סינרגי, מבוסס אמון של מיליארדי אנשים. אם כן, הקורונה היא מתנה שקיבלנו כאנושות, כיוון שאת משבר האקלים תוכל לנצח רק החברה החדשה. חברה שנעה מאגו לאקו כמו שאוטו שארמר אומר, מספר שנים לפני משבר הקורונה. אומר ומציע תפיסה שלך כלכלה חדשה, המתבססת על אמון ושיתופי פעולה כשיטה:
"אנחנו מאמינים שהמשבר הנוכחי של המערכת הכלכלית והחברתית שלנו הוא בעצם תקופת מעבר עבורינו אל תוך כלכלת 4.0 בה שלושת המגזרים בחברה: עסקים, ממשלה וחברה אזרחית, כבר לא מתעמתים זה בזה, עובדים זה נגד זה, אלא מתחילים ליצור יחד, ולשתף פעולה, בדרך שמאפשרת לנו לחדש ברמת המערכת כולה, ולא רק לחדש במקומות קטנים במערכת……
…… ואז מה שאנחנו מאמינים הוא שאנחנו צריכים לנוע לכוון משהו שאנחנו קוראים לו מודעות אקו-מערכתית. ומה שאני מתכוון אליו במודעות אקו-מערכתית הוא מודעות המתמקדת ברווחה לא רק של מעטים, אלא ברווחה של כולם. אז אתם יכולים לומר , שבמובנים רבים, אתגרי המפתח היום, במערכות רבות, היא להפגיש בין קבוצות שונות של בעלי עניין שזקוקות זו לזו כדי לשנות את המערכת, ולגרום להן לנוע מנקודת מבט מבודדת הפועלת מתוך מודעות אגו-מערכתית, לנקודת מבט מערכתית יותר כוללת הפועלת מתוך מודעות אקו-מערכתית.
התזוזה הזאת, התזוזה מ"אגו" ל"אקו", בקבוצות מרובות בעלי עניין, היא לדעתי, אתגר המנהיגות החשוב ביותר היום. וזה נכון במדינות שונות ובמערכות שונות". (מתוך קורס ב EDX, התרגום של יובל שרמן)
ואם אוטו לא הספיק, אז ניקח עוד סיבוב קטן עם פרספקטיבה מרתקת לשינוי הענק הזה שמבקש להיוולד מתוך המשבר שנותן לנו ההיסטוריון יובל נוח הררי, דרך לקחי היסטוריה על מגיפות עולמיות. הוא מראה כיצד משבר הקורונה הוא משבר אמון, המקשה על שיתופי פעולה הכרחיים לקרות.
"כיום האנושות נמצאת במשבר חמור לא בגלל וירוס הקורונה לבדו, אלא גם בגלל מחסור באמון אנושי. כדי לנצח מגפות, אנשים צריכים לבטוח במדענים, אזרחים צריכים לבטוח ברשויות, ומדינות צריכות לבטוח זו בזו. בשנים האחרונות פוליטיקאים חסרי אחריות עירערו בכוונה את האמון שלנו במדע, ברשויות ובשיתוף פעולה בינלאומי. כתוצאה מכך אנו עומדים כעת בפני משבר חמור בלי שיש לנו מנהיגים עולמיים שיכולים להוביל, לארגן ולממן תגובה עולמית מתואמת" יובל נח הררי. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5698034,00.html
כאשר אנו מלווים ארגונים ומנהלים בתהליכים של מנהיגות השתתפותית ובניית ארגונים מבוססי אמון, רבים מאיתנו חשים שאנו מלווים אנשים בתהליך של שחרור, שחרור של שליטה. זהו תרגול עמוק שהולך אפילו נגד האופן בו המוח שלנו התעצב כפי שמפליאה לתאר בספרה "מה זה משנה?" טלי שרוט: "המוח התפתח לשלוט בגופנו כך שגופנו יוכל להשפיע על הסביבה שלו. "משול בסובב אותך" – זאת היתה סיסמת המוח אילו רק היתה לו כזאת. הביולוגיה שלנו נבנתה כך שאנו מונעים להיות מפעילים לעת מצוא. אנו מפיקים גמול פנימי בדמות תחושת סיפוק כאשר אנו נמצאים בשליטה, וסופגים עונש פנימי בצורת חרדה כאשר אנו מאבדים אותה. ככלל, זוהי דוגמה של הנדסה מוצלחת. השליטה בסביבתנו מסייעת לנו לשגשג ולשרוד. איך המחיר שאנו משלמים על התשוקה שמקננת בנו לשליטה הוא הקושי שלנו לוותר עליה כשהדבר נחוץ".
עכשיו שחרור שליטה נחוץ מאי פעם וכשהשחרור מתרחש, הוא מפנה מקום לשגשוג הנובע מחכמה קולקטיבית, מריבוי פרספקטיבות וממגוון. מכך שבמציאות על סף כאוס נדרשות פעולות רבות בתהליכים של ניסוי וטעיה, ללא שיפוטיות, תוך תיאום, תוך למידה שיתופית מהירה וגמישות.
המנהיגות ההשתתפותית על שלל הכלים שלה, יכולה להוות גשר, או מעיין רשת ביטחון, כיוון ששחרור השליטה הוא קשה, היא מציעה מבנים ותהליכים המחליפים את הריכוזיות.
בנוסף היא מציעה כלים המבוססים על שיפור יכולתן של קבוצות לפעול בשיתוף פעולה בסינכון. עקרונות פעולה מעניינים ופשוטים מצאתי בספרו האחרון "When?" מתאר דניאל פינק שמציע 3 מנגנונים לתיאום וסינכון של קבוצות:
- תיאום עם 'הבוס' – מישהו או משהו שנמצא מעל ומנותק מהקבוצה עצמה ויכול לקבוע את הקצב או להגדיר את התקן ולמקד את העשיה הקבוצתית.
- תיאום עם השבט – אנשים שחשים שייכים הם מתואמים יותר. תיאום כזה נעשה דרך קודים של התנהגות ולעיתים גם סממנים חיצוניים כמו מדים וכו'.
- תיאום הלב – אם במחקרים קודמים הכרנו את המושג "צימוד מוחות", מסתבר שיש לנו גם תיאום לבבות. כאשר אנחנו שרים יחד או פועלים יחד הלבבות שלנו פועמים יחד.
המנהיגות ההשתתפותית, דרך כלים מגוונים ומהנים, יודעת להחליף את הבוסים בתקנים והסכמות או לסייע להם לשנות את הייעוד שלהם בתוך המערכות ההיררכיות, להגדיר קודים משותפים ומוסכמים ולתת לתשוקה המשותפת לאחד אנשים סביב אש המביאה לעשייה משמעותית ומכילה.
היא יכולה להוות גשר לשחרור, היא לפחות כזו עבורי ואני חושבת שגם עבור רבים אחרים.
1 מחשבה על “אנושות 2020 – כולם לוקחים חלק – המאבק על שחרור המרכז”
מעורר השראה, תודה, חג שמייח