מסע משותף במורדות ה-U

בריטריט הקיץ שלנו בחרנו לרדת ביחד כקבוצה במורדות תיאוריה U. תיאורית U פותחה ע"י אוטו שרמר, פרופסור למנהל עסקים ב,MIT, והיא תיאוריה של שינוי הכוללת תרגולים, פרקטיקות ובעיקר (וזה מה שאני אוהבת בה) הרבה נשמה. התיאוריה עצמה די פשוטה וקלה להתחברות. כולנו כבני אנוש חווינו מצבים של שינוי והשתנות. כולנו מכירים את הרגע הזה שאנחנו יודעים שזה זה! (בתיאוריה השם הוא הנכחה- presencing). כולנו היינו שם, זוכרים מה קרה לנו לפני, ואיך זה התחיל? (פער שחווינו, מתח, משהו שלא עובד) וכולנו גם זוכרים שאחרי התובנה "אה-אה!" מגיע שלב של התנסות והליכה בדרך חדשה.
אוטו שרמר קיבץ סביבו אנשים ממקומות שונים בעולם, פיתח פרקטיקות חדשות, שילב תירגולים הלקוחים מעולם הקוצ'ינג והמיינדפולנס, ערבב בין חוכמה עתיקה (זן) לבין ידע חדש, הכניס גישות חברתיות ביקורתיות על המציאות ו- טה-דם- הביא את אחת היציאות היותר מוצלחות שיצא לי לפגוש!

שמחתי על ההזדמנות לחוות את התיאוריה עם קבוצה של אנשים, ולצאת למסע במורדות ה-U עם שותפי לטריבונה. המסע אליו יצאנו עם עצמנו הגיע בדיוק בזמן! אחרי שנה בה היינו עסוקים בהקמה של הטריבונה הבנו שעכשיו אנחנו בשלים לעבור לשלב הבא. אבל איך יודעים מהו השלב הבא? איך נדע לאן ללכת? הטריבונה כארגון מבוסס אמון, בנויה מ- 11 חברים, כשכל אחד באחריותיות מוחלטת ובנהול עצמי. אנחנו ארגון בלי מנהלים, עם מנגנון מינימלי ביותר, ופועלים מתוך הסכמות שאנחנו בונים תוך כדי הליכה. אנחנו נמצאים בתהליך של התהוות מתמדת, ועכשיו זה הזמן הנכון ביותר עבורנו לצלול במורדות ה-U ולראות – מהו העתיד המתהווה שלנו?
בחרנו להתארח ב- גסטאהוס ג'וחה שנמצא בג'סר א-זרקה (שהוא אחד היישובים העניים והמורכבים ביותר בארץ). באופן קולקטיבי -לא מודע זימנו לעצמנו, למעשה, את השהייה בתחתית של ה-U.

את הריטריט פתחנו בהתבוננות משותפת על עצמנו- על הצרכים האישיים שלנו כפרטים ואיך הם באים לידי ביטוי בטריבונה? היה לנו חשוב להחזיק תמונה משותפת של איך כל הצרכים של כולנו כפרטים באים לידי ביטוי. המיפוי עזר לנו להשוות לריטריט הקודם ולראות מה עלה אז ולמפות ביחד את האזורים בהם היתה השתנות. שמחנו לגלות שהתקדמנו ביחד בנושאים מסוימים וגם הצלחנו לזהות מתחים ופערים סביב ההבנה של מהי הטריבונה בעצם? עכשיו , אחרי שהחזקנו ביחד תמונה משותפת של המצב יכולנו להתחיל ולרדת במורדות ה-U.

TRUST THE PROCESS

ב סרטון האסטרונאוט רואים איך האסטרונאוטים שיצאו לירח ויצאו מכדור הארץ מגלים תוך כדי שיטוט בחלל איך נראה הכדור שלנו. פתאום הם רואים הרס וחורבן שלא יכלו לראות כשהיו על פני הקרקע. "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" היא ההבנה שבכדי להבין ולהכיר את המערכת צריך לצאת ממנה, לשוטט בה ולקבל עוד פרספקטיבות על איך שהיא נראית ובעיקר איך הפרטים חווים אותה. כדי לצאת ולראות דברים חדשים לא נעזרנו במצלמות אלא אחת בשני וביכולת ההקשבה שלנו.
אוטו שרמר מדבר על ארבע רמות של הקשבה, ולדבריו, הקשבה היא אחת המיומנויות שאנחנו הולכים ומאבדים כפרטים וכחברה. הוא מציע לנו לנסות ולהקשיב ברמה הרביעית שהיא, למעשה, הקשבה יצרנית מתוך העתיד הרוצה להגיע.

במסע המשותף שלנו בחרנו לייחד זמן משמעותי בו נקשיב אחד לשניה, והשתמשנו בפרוטוקולים המעולים שמציעה התיאוריה (כמו ראיון הקשבה). במהלך ההקשבה זכינו להפגש ולהכיר אחד את השניה כפי שמעולם לא עשינו, למדנו אחד על השניה וגם למדנו על המערכת- על הטריבונה. בחוויה האישית שלי הרגשתי שרואים אותי. המקשיבים לי עזרו לי לראות את עצמי ממבט רענן ולצאת מתוך הכלא של עצמי (שבעצם אני רואה ושומעת רק את עצמי). השאלות סייעו לי להגיע לתובנות על עצמי ולהבין מי אני. מהשיחות יצאתי בתחושה טובה, ויכולתי לראות איך אני חלק מהעתיד המתהווה של הטריבונה ואיך בכוחי גם לחולל אותו.

Trust the group

קמנו בבוקר מבולבלים. חלקנו היו מלאי אנרגיה, חלקנו מותשים ובעצם לא ידענו איך ממשיכים? הרגע הזה של להיות בתחתית של ה-U הוא רגע מכונן. אוטו שרמר מכנה את השלב הזה של השהייה בתחתית ה-U הנכחה (presencing). זהו רגע של אה- אה! שכל התובנות מתחברות ביחד. זהו רגע של בהירות מחשבתית ויש אנרגיה בגוף של התעוררות. בסבב הצ'ק אין של הבוקר הבנו שאנחנו מבקשים לנו רגע של בהירות, להבין ביחד איפה כל אחד מאיתנו נמצא, ואולי מתוך השהייה במקום שלא יודע ולא מבקש לדעת, אלא רק לשהות ולהתבונן, נוכל להבין איך ממשיכים. אז נשמנו, עצרנו והתבוננו בתמונה המשותפת שלנו והבנו שעכשיו אנחנו יוצאים למרחב פתוח Open Space Technology .

היציאה למרחב פתוח עזרה לנו כקבוצה לפעול בכמה ערוצים במקביל, ואפשרה לכל אחד ואחת להתחבר לנושא שיש לו תשוקה אליו ולקחת עליו אחריותיות. את המרחב הפתוח סיימנו עם הצעות שונות לשיפור הטריבונה. מדהים היה לראות איך כל ההצעות משלימות אחת את השניה ועוזרת לנו להביא גרסה טובה יותר של עצמנו וביחד לזרוע את זרעי העתיד שאנחנו כקבוצה מבקשים לעצמנו.
אוטו שרמר מדבר על "התגבשות" (crystelizing) שהוא השלב שמגיע לאחר השלב של ההנכחה. זהו שלב בו אנחנו לאט מתחילים להבין איזו פעולה/ות עלינו לנקוט. אנחנו מפתחים אב טיפוס ותוך כדי ניסוי וטעיה משפרים אותו.

"הטריבונה לא מה שחלמתי, הטריבונה לא מה שחשבתי"

זו היתה אחת התובנות שלי מהמסע המשותף. אני כותבת את זה בשמחה וממש לא באכזבה. כמי שהקימה את הטריבונה אני מבינה שהמאמץ שלי להיות במצב של שחרור ושל אי ידיעה של מה יהיה, היא חיונית במקרים של יצירה משותפת. ואולי לזה התכוון אוטו שרמר כשהוא מדבר על-
"holding the space"? על היכולת שלנו כמנהיגים וכפרטים להחזיק את המרחב, את המקום הזה שמאפשר לדברים להתחולל ולקרות. זה לא לקבוע, זה לא לשלוט וזה גם לא לנהל. זוהי ידיעה פנימית שהכל יהיה בסדר, אם רק נאפשר הקשבה ונרשה לעצמנו להיות במקום שלא פועל, אלא, מתהווה לאט לאט.

במהלך היומיים הופתעתי לגלות שכמעט ולא הייתי עסוקה במה נעשה או מה יקרה עם הטריבונה בשנה הקרובה. גיליתי שאני עסוקה בעצמי, במי אני עכשיו ובאיזו גרסה יותר מוצלחת של עצמי אני רוצה להביא לטריבונה. הבנתי ששינוי של מערכת תלוי בהתפתחות אישית של הפרטים שבה. היום אני מבינה שבכדי שהטריבונה תהייה הגרסה הכי טובה עבורנו כקבוצה, כדאי שניתן פנאי וקשב להתפתחות אישית שלנו כפרטים. ההתפתחות האישית שלנו תעזור לנו להביא גרסה טובה יותר של עצמנו לכל מערכת שנהיה בה משפחה, ארגון או קהילה.