תקופה ארוכה ספינת הטריבונה חרקה. מתחים פשטו במרחב המשותף שלנו, למרות האהבה הגדולה שיש לנו אחד לשני. ידענו מה התפקיד – הייעוד שלנו בעולם, ניסחנו ועדכנו אותו יחד. הפעולה שלנו בעולם הפכה לרבה יותר ולמשמעותית. התמקצענו, פיתחנו ידע, נכנסנו לפרויקטים מעניינים ומרגשים, עבדנו יותר יחד ועשינו מנהיגות השתתפותית בסגנון הייחודי שלנו כמו שאנחנו אוהבים – טריבונה סטייל.
כל זה לא הספיק, למרות כל השפע, היצירה והחופש – משהו לא עבד. נחלת הכלל שלנו התרוקנה, התדלדלה מנכסיה. פגישות השותפים הפכו לפחות משמעותיות, לא הצלחנו לקדם סוגיות, המערכת שלנו גדלה ונהייתה מסובכת וכל הזמן נדמה היה שאין מספיק ידיים עובדות על הסיפון. לא הצלחנו לשאת יחד ובטוב את הספינה שלנו.
הרגשנו תקועים בלופ.
לופים במערכת, זה קטע. יש הרגשה שלא קורה כלום, אבל בעצם זה רק אנחנו עושים שוב ושוב את אותן פעולות שמובילות שוב ושוב לאותן תוצאות.
ואז יצאנו ללמוד. בכלל חיפשנו מודל לעבודה עם מתחים פנים ארגונים בארגונים כמונו. דרך החיפוש הזה חזרנו להולקרטיה. ההולקרטיה היא מבנה ארגוני חי ומתפתח שעובד על עקרון פראקטלי. החלק הקטן ביותר הוא תפקיד והוא מורכב מייעוד, סמכות ומחוייבויות. המבנה התאי הזה נשמר גם במעגל שהוא צבר תפקידים (שיש להם ייעוד, סמכות ומחוייבויות) וממשיך עד למעגל העוגן שהוא המרחב של כל פעולות הארגון.
את התיאוריה של ההולקרטיה הכרנו – החוקה, התפקידים, המעגלים. הכרנו אבל לא הצלחנו להטמיע. היינו בטוחים שהיא משעממת, ממוסדת. אחרי שהורדנו את חסם השיפוטיות וכנראה שגם הבשלנו – התגלה קסם.
הולקרטיה היא כמו שונית אלמוגים. מבנה ארגוני שהוא שלד חי, שמתפתח כל הזמן והוא תשתית פורה למגוון רחב ומשגשג של פעילויות.
בנובמבר האחרון לאחר תהליך ארוך יצאנו לדרך עם מבנה חדש – מבנה ארגוני הולקרטי.
במהלך התהליך מיפינו בפרטי פרטים את כל העבודה שיש לעשות למען השגת הייעוד המשותף שלנו. העבודה ממש – ה'ברזלים' של הפעולה שלנו, המשימות האמיתיות החוזרות על עצמן בשיטתיות – שבזכותן הארגון עובד. כל זה נעשה ללא קשר למי שעושה אותן בפועל.
את המשימות האלו קיבצנו לפי תכליות. מה התכלית של קבוצת משימות מסויימת לצורך השגת הייעוד. כך יצרנו תפקידים. כמעט 60 תפקידים, אותם אשכלנו – כמו שאנחנו אוהבים, לקבוצות לפי תחומים. כך שקבוצת תפקידים היא תת ייעוד של הייעוד הגדול של הטריבונה.
זה תהליך טכני מאוד בהתחלה. אבל בזמן שעושים אותו, יש איזה רגע מפתיע, שבו מתהווה ומופיע הארגון. רגע בו התגלתה בפנינו שונית האלמוגים שלנו – הטריבונה האמיתית.
יש בה היום 5 מעגלים שהם המבנה שלנו: כספים, שיווק, מכירות, אימפקט ומקצועיות ומעגל שותפים. כל מעגל מורכב מכ 10 תפקידים שהם פירוט דקדקני של סך המשימות שיש לבצע כדי להפעיל את הטריבונה.
רק אחרי שנבנה המבנה מלמטה מתוך העבודה, ניגשנו לאייש את התפקידים. כל אחד נדרש לאייש מספר תפקידים ולמען היעילות החלטנו שכל שותף יוגבל לתפקידים במעגל אחד בלבד. בנוסף יצרנו מעגל של נציגי המעגלים שניפגש אחת לחודש ותפקידו לסנכרן את פעולות המעגלים ולפתוח צווארי בקבוק.
התפקידים והמעגלים פועלים מתוך אוטונומיה מלאה, אך הם מחוייבים למשימות השיטתיות שנוסחו ביצירת המבנה. בעתיד כאשר יעלו מתחים הם יהיו כלי עבורנו לחיווי. לסימון ואיתות שמשהו לא עובד. ואז נוכל לבחון – האם צריך להוסיף או להסיר מחוייבויות, תפקידים, מעגלים.
היום, 4 חודשים לתוך ההתנסות, יש סוף סוף אוויר – רוח חדשה במפרשים. כשותפה יש לי בהירות על התפקידים שלי ואני גם מחוייבת להם. אין יותר טובות, אין התנדבות עמומה ולא מוגדרת. אני מחויבת לכל אותן משימות קטנות שבונות את התפקידים שלי. אני גם יודעת בדיוק מה כל אחד ואחת אחרת עושה מתוך התפקידים שלה. אני נעה במרץ קדימה, התפקידים שלי פועלים יחד עם תפקידים אחרים. כן כן, עם תפקידים אחרים, לא עם שותפים אחרים. זה נשמע מוזר אבל מאנשים שעושים תפקידים הפכנו למערכת של תפקידים שעושה יחד את הייעוד של הטריבונה בעולם. שותפים חדשים שיכנסו יכולו להיכנס בקלות לתוך מערכת התפקידים שיצרנו, תפקידים חדשים יווצרו. אנחנו מתרגלים לאט לאט הבחנה בין המרחב הארגוני בו פועלים תפקידים ומעגלים ויש בו תפעול ומשילות ושיח ענייני על ציפיות תפקיד ופתרונות טכניים או הסכמות ומדיניות, למרחב של האנשים בו יש מערכות יחסים ואנשים. זאת הבחנה שמשחררת כל כך הרבה מתח והופכת אותו לאנרגיה של יצירה.
זהו פרק חדש במסע שלנו, בדרך להתבגרות המשותפת. מתוך כאבי הגדילה אנו נפרדים משלב ההקמה הרומנטי, המרגש אל תוך ההתייצבות והשקט שהבגרות מביאה איתה.
