מאנגלית: ברוך אורן. המקור: THE TYRANNY of STRUCTURELESSNESS by Jo Freeman aka Joreen https://www.jofreeman.com/joreen/tyranny.htm
הגרסה המוקדמת ביות של המאמר הזה ניתנה כדברים בכנס שהוזמן ע"י איגוד זכויות הנשים הדרומי, ושהתקיים בבאולה, מיסיסיפי במאי 1970. המאמר נכתב עבור Notes from the Third Year (1971), אבל העורכים לא השתמשו בו. אז הוא הוגש למספר פרסומי התנועה, אבל רק אחד ביקש רשות לפרסם אותו; אחרים עשו כך ללא רשות. המקום הרשמי הראשון לפרסום המאמר היה בגיליון 2, מס' 1 של The Second Wave (1972). גרסה מוקדמת זו בפרסום של התנועה הינה מאת ג'ורין. גרסאות שונות פורסמו בBerkeley Journal of Sociology, גיליון 17, 1972-73, עמ' 151-165, וכן ב Ms. magazine, יולי 1973, עמ' 76-78, 86-89, מאת ג'ו פרימן. המאמר הזה הופץ בכל רחבי העולם. אנשים רבים ערכו, הדפיסו, גזרו, ותרגמו את "עריצות" עבור מגזינים, ספרים ואתרי אינטרנט, לרוב בלי רשותה או ידיעתה של המחברת. הגרסה כאן למטה היא עירוב של שלוש הגרסאות שצוטטו כאן.
במהלך השנים בהן התנועה לשיחרור הנשים עוצבה, דגש עצום הושם על מה שנקרא קבוצות ללא-מנהיג, ללא-מבנה, כצורה הארגונית העיקרית – אם לא היחידה – של התנועה. המקור של הרעיון הזה היה תגובה טבעית נגד החברה בעלת מבניות-היתר בה רובינו מצאנו עצמנו, והשליטה הבלתי-נמנעת שזה נתן לאחרים על חיינו, והאליטיזם המתמשך של השמאל וקבוצות דומות בקרב אלו שלכאורה נאבקו במבניות-היתר הזו. הרעיון של "חוסר-מבנה", עם זאת, זז מלהיות תגובה בריאה לאותן נטיות, והפך לאליל בפני עצמו. הרעיון נבחן מעט, והמושג נמצא בשימוש רחב, אבל הוא הפך לרכיב פנימי ובלתי-מעורער של אידיאולוגית שיחרור הנשים. להתפתחות המוקדמת של התנועה זה לא שינה הרבה. התנועה הגדירה בתחילת הדרך את מטרתה העיקרית, ושיטתה העיקרית – העלאת מודעות, וקבוצת-השיחה "חסרת-המבנה" הייתה אמצעי מצויין לתכלית הזו. החופשיות ואי-הרשמיות שלה עודדה השתתפות בדיון, והאטמוספירה התומכת-תדירות שלה איפשרה לתובנות אישיות לנבוע. אם דבר מוחשי יותר מתובנות אישיות נוצר אי-פעם מהקבוצות הללו, זה לא ממש שינה, כי התכלית לא ממש התרחבה מעבר לזה.
הבעיות הבסיסיות לא הופיעה עד שקבוצות-השיחה הפרטניות כילו את האיכויות של העלאת-מודעות והחליטו שהם רוצות לעשות משהו יותר ספציפי. בנקודה הזו הם בדרך כלל שקעו בגלל שרוב הקבוצות לא היו נכונות לשנות את המבנה שלהם כשהן שינו את המשימות שלהן. נשים קיבלו לעומק את הרעיון של "חוסר-מבנה" בלי להבין את המגבלות של השימוש בו. אנשים ינסו להשתמש בקבוצה "חסרת-מבנה" ובכינוס הלא-רשמי לתכליות עבורן הם היו בלתי מתאימים, מתוך אמונה עיוורת שאין אמצעי אחר שיוכל להיות משהו אחר מדכאני.
אם התנועה תגדל מעל שלבים ראשוניים אלו של התפתחות, עליה להשתחרר מהשימוש-לרעה של כמה מדעותיה הקדומות על התארגנות ומבנה. אין דבר רע באופן אינהרנטי, לגבי מי מאלו. הם יכולים ולעיתים אכן משומשים לא נכונה, אך לדחות אותם משום שהם משומשים לא נכונה, זה למנוע מעצמנו את הכלים החיוניים להמשך התפתחות. אנו צריכים להבין מדוע "חוסר-מבנה" לא עובד.
מבנים רשמיים ולא-רשמיים
בניגוד למה שאנחנו רוצים להאמין, אין דבר כזה קבוצה חסרת-מבנה. כל קבוצה של אנשים מכל אופי שהוא שמתכנסת יחד לכל משך זמן לכל תכלית, תיצור עבור עצמה מבנה באופן כלשהו. המבנה יכול להיות גמיש; הוא יכול להשתנות לאורך זמן; הוא יכול לחלק משימות, עוצמה ומשאבים באופן שיוויוני או לא-שיוויוני בין חברי הקבוצה. אבל הוא יווצר בלא תלות ביכולות, אישיות, או כוונות של האנשים המעורבים. עצם העובדה שאנחנו אנשים, עם כשרונות, עמדות ורקעים שונים, גורם לזה להיות בלתי נמנע. רק אם נסרב להתייחס או להיות ביחסי גומלין בכל דרך שהיא – נוכל להגיע לחוסר-מבנה בקירוב — וזה לא האופי של קבוצה אנושית.
משמעות הדבר היא שלשאוף לקבוצה חסרת-מבנה זה יעיל, ומוליך שולל, כמו לשאוף לסיפור חדשותי "אובייקטיבי", מדעי חברה "חופשיים מערכים", או כלכלה "חופשית". קבוצת "לסה פר" היא מציאותית כמו חברה-אנושית של "לסה פר"; הרעיון הופך למסך-עשן עבור החזקים או בעלי-המזל להקים הגמוניה בלתי-מעורערת על האחרים. הגמוניה זו יכולה להיות מוקמת בקלות כה רבה משום שהרעיון של "חוסר-מבנה" אינו מונע את ההיווצרות של מבנים לא-פורמליים, רק את הפורמליים. בדומה לכך, פילוסופיית "לסה פר" לא מנעה מבעלי העוצמה הכלכלית לשלוט בשכר, מחירים, וחלוקת הסחורות; היא רק מנעה מהממשלה לעשות זאת. וכך, "חוסר-מבנה" הופך לדרך לְמַסֵּךְ עוצמה, ובתוך תנועת הנשים, לרוב הוא מקודם הכי-חזק על ידי אלו שהן הכי עוצמתיות (בין שהן מודעות לעוצמה שלהן ובין אם לאו). כל עוד המבנה של הקבוצה הוא לא-רשמי, הכללים לגבי איך החלטות מתקבלות ידועים רק למעט, ומודעות לעוצמה מוגבלת לאלו שמכירות את הכללים. אלו שלא מכירות את הכללים ואינן נבחרות להיות מצורפות, נידונות להישאר בבלבול, או לסבול אשליות פרנואידיות שמשהו קורה מאחורי גבן.
כדי שלכולם תהיה האפשרות להיות מעורבים בקבוצה נתונה ולהשתתף בפעילויות שלה, המבנה חייב להיות מפורש, לא מרומז. כללי קבלת-ההחלטות חייבים להיות פתוחים וזמינים לכל אחד, וזה יכול לקרות רק אם הופכים אותם לרשמיים. אין בכך כדי להגיד שפורמליזציה של מבנה של קבוצה יהרוס את המבנה הלא-רשמי. זה בדרך כלל לא קורה. אבל זה כן מפריע למבנה הלא-רשמי להיות בעל שליטה עיקרית, וכן מנגיש מספר אמצעים לתקוף את המבנה הלא-רשמי אם האנשים המעורבים אינם אחראיים לכל הפחות לצרכי הקבוצה בגדול. "חוסר-מבנה" הוא בלתי אפשרי ארגונית. אנחנו לא יכולים להחליט האם נקיים קבוצה חסרת או בעלת מבנה, רק האם לקיים קבוצה עם מבנה רשמי או מבנה לא-רשמי. לפיכך המילה לא תשמש יותר אלא כדי להתייחס לרעיון אותו היא מייצגת. "חסרת-מבנה" יתייחס לאותן קבוצות שלא נוצר בהן מבנה במתכוון באופן כלשהוא. "מובנית" יתייחס לאלו שכן. קבוצה מובנית תמיד תהה בעלת מבנה רשמי, ואפשר שיהיה לה גם מבנה לא-רשמי או סמוי. זהו המבנה הלא-רשמי הזה, במיוחד בקבוצות חסרות מבנה, שיוצר את הבסיס לאליטות.
טבעו של אליטיזם
"אליטיסטית" היא כנראה המילה הכי בשימוש-לרעה בתנועת שיחרור הנשים. היא בשימוש בתדירות דומה, ובשל סיבות דומות, למילה "פינקו" שהייתה בשימוש בשנות החמישים. לעיתים נדירות היא בשימוש נכון. בתוך התנועה היא לרוב מתייחסת לנשים יחידות, אם כי המאפיינים האישיים והפעילויות של אלו אליהן זה כוון, עשויים להיות שונים מאוד: יחיד, כפרט לעולם לא יוכל להיות אליטיסט, כי השימוש הנכון היחיד של המושג "אליטה" הוא לקבוצה. כל יחיד, בלא תלות כמה מפורסם הוא, לעולם לא יכול להיות אליטה.
בשימוש נכון, אליטה מתייחסת לקבוצה קטנה של אנשים שיש לה עוצמה על קבוצה גדולה יותר שהם חלק ממנה, בדרך כלל בלי אחריות ישירה לקבוצה הגדולה הזו, ופעמים תכופות מבלי ידיעתה או הסכמתה של הקבוצה הגדולה הזו. אדם הופך לאליטיסט בהיותו חלק מ, או בכך שהוא מקדם את השליטה של, קבוצה קטנה כזו, בין אם אותו אדם ידוע ומוכר בקבוצה או לא ידוע כלל. מוכרות אינה הגדרה לאליטיסט. האליטות החתרניות ביותר בדרך כלל פועלות בידי אנשים שאינם מוכרים לציבור הרחב כלל. אליטות אינטיליגנטיות הן לרוב חכמות מספיק כדי לא לאפשר לעצמן להיות ידועות; כשהן הופכות לידועות, צופים בהן, והמסך שמסתיר את עוצמתן כבר אינו מובטח.
אליטות אינן קונספירציות. לעיתים מאוד נדירות קבוצה קטנה של אנשים מתכנסת ומנסה באופן מכוון להשתלט, למטרותיה, על קבוצה גדולה יותר. אליטות הם לא מעבר ל, ולא פחות מ, קבוצות של חברים שגם במקרה משתתפים באותן פעילויות פוליטיות. הן כנראה ישמרו את החברות שלהם גם אם כן וגם אם לא היו מעורבות בפעילות פוליטית; והן יהיו מעורבות בפעילות פוליטית בין אם ישמרו על החברות שלהם ובין אם לא. זהו צירוף המקרים של שתי התופעות הללו שמייצר אליטות בכל קבוצה, והופך אותן לכל כך קשות לשבירה.
קבוצות החברות הללו משמשות כרשתות תקשורת מחוץ לכל הערוצים הרגילים לתקשורת כזו שהוקמו על ידי קבוצה. אם לא הוקמו ערוצי תקשורת, אז הם משמשות כרשתות התקשורת הבלעדיות. בגלל שאנשים הם חברים, בגלל שהם בדרך כלל שותפים לאותם ערכים והכוונות, בגלל שהם מדברים חד אל השני חברתית ונועצים האחד עם השני כשיש לקבל החלטות משותפות, האנשים שמעורבים ברשתות הללו הם בעלי יותר עוצמה בקבוצה מאשר אלו שאינם. וזה נדיר שקבוצה לא תקים רשתות לא-רשמיות דרך החברויות שנוצרו בה.
אפשר שקבוצות מסויימות, בתלות בגודל שלהן, יהיה בהן יותר מרשת תקשורת לא-רשמית אחת. רשתות יכולות אפילו לחפוף. כשרק רשת אחת כזו קיימת, זוהי האליטה של קבוצה חסרת-מבנה בכל מובן אחר, בין אם המשתתפים בה מעוניינים להיות אליטיסטים או לא. אם זו הרשת היחידה בקבוצה מובנית, היא יכולה להיות אליטה או לא, בתלות בהרכב שלה ובאופי של המבנה הרשמי. אם יש שתים או יותר רשתות חברים כאלו, הם יכולות להתחרות על עוצמה בתוך הקבוצה, ובכך ליצור פלגים, או שאחד יכולה במתכוון לפרוש מהתחרות, בהותירה את השניה כאליטה. בקבוצות מובנות, שתי או יותר רשתות תקשורת כאלו בדרך כלל יתחרו אחת בשניה לעוצמה רשמית. זהו לרוב המצב הבריא ביותר, משום ששאר החברים נמצאים בעמדה המאפשרת להם להתמקח בין 2 המתחרות עבור עוצמה, וכך להעלות דרישות בפני המתחרה לה הם נותנים את הנאמנות הזמנית שלהם.
טבען האליטיסטי והמדיר של רשתות תקשורת לא-רשמיות של חברים, איננו תופעה חדשה המאפיינת את תנועת הנשים ואיננו תופעה חדשה לנשים. מערכות יחסים לא-רשמיות כאלו הדירו נשים למשך מאות שנים מהשתתפות בקבוצות משולבות שבהן הן לקחו חלק. בכל מקצוע או ארגון הרשתות הללו יצרו את מנטליות "חדר ההלבשה" ואת קשרי ה"אסכולה הישנה" שבאופן יעיל מנעו מנשים כקבוצה (כמו מגברים מסויימים באופן פרטני) גישה שווה למקורות עוצמה או גמול חברתי. חלק ניכר מהאנרגיה של תנועות נשים עברו כוון לכך שמבני קבלת-החלטות ותהליכי בחירה ייעשו רשמיים, כך שניתן יהיה להתעמת ישירות עם הדרת נשים. כפי שאנחנו יודעים היטב, המאמצים הללו לא מנעו מרשתות הגברים-בלבד הלא-רשמיות הללו להפלות נגד נשים, אבל הם הפכו את זה ליותר קשה.
היות אליטות לא-רשמיות, אין משמעה שהן בלתי נראות. בכל פגישה של קבוצה קטנה, כל אחד עם עין חדה ואוזן חריפה יוכל להגיד מי משפיע על מי. החברים של קבוצת חברות יתייחסו יותר אחד אל השני מאשר אל אנשים אחרים. הם יקשיבו בקשב רב יותר, ויפריעו פחות; הם יחזרו האחד על נקודות השני ויכנעו בחביבות; הם יטו להתעלם או להתכתש עם אלו ש"בחוץ" שאישורם אינו נחוץ להשגת החלטה. אבל לאלו ש"בחוץ" זה חיוני לשמור על יחסים טובים עם אלו ש"בפנים". כמובן הקוים בתמונה אינם חדים כפי שציירתי אותם. אלו הבדלים דקים ועדינים של יחסי גומלין, לא תסריטים כתובים-מראש. אבל הם ברי-הבחנה, ויש להם את ההשפעה שלהם. ברגע שאדם יודע עם מי חשוב לבדוק לפני שהחלטה מתקבלת, ואישורו של מי הוא חותמת קבלה, אותו אדם יודע מי קובע דברים.
היות וקבוצות התנועה לא קיבלו החלטות מפורשות בנוגע למי יוכל להפעיל עוצמה בקרבן, קריטריונים רבים ושונים משמשים ברחבי המדינה [ארה"ב]. רוב הקריטריונים הינם בהתאם לקוים של מאפיינים נשיים טיפוסיים. למשל, בימיה המוקדמים של התנועה, נישואין היו בדרך כלל דרישת-קדם להשתתפות באליטה הלא-רשמית. כפי שנשים לומדו באופן מסורתי, נשים נשואות מתייחסות בעיקר האחת לשניה, והן רואות בנשים רווקות כמאיימות מדיי מכדי להיות חברות קרובות שלהן. בערים רבות, הקריטריון הזה זוקק הלאה כך שהוא כלל רק נשים הנשואות לגברים מהשמאל החדש. הסטנדרט הזה כלל יותר מאשר רק מסורת מאחוריו, שכן, בגלל שלגברים מהשמאל החדש פעמים רבות הייתה גישה למשאבים שנצרכו על ידי התנועה — כמו רשימות תפוצה, בתי דפוס, אנשי קשר, ומידע — ונשים היו רגילות להשיג את מה שהן צריכות דרך גברים במקום באופן עצמאי. לאורך זמן, כשהתנועה נטענה, נישואין הפכו להיות קריטריון פחות אוניברסלי להשתתפות אפקטיבית, אבל כל האליטות הלא-רשמיות הקימו סטנדרטים לפיהן רק נשים שיש במחיצתן מאפיינים חומריים או אישיים מסויימים, יוכלו להצטרף. אלו כללו תדירות: רקע של מעמד-הביניים (למרות כל הרטוריקה אודות יחס למעמד הפועלים); להיות נשואה; לא להיות נשואה אבל לחיות עם מישהו; להיות או להעמיד פנים שאת לסבית; להיות בין הגילאים 20-30; להיות בוגרת מכללה או לפחות בעלת רקע מכללה כלשהו; להיות "בעניינים"; לא להיות יותר מדיי "בעניינים"; להחזיק קו פוליטי ספציפי או זהות "רדיקלית"; להיות אם לילדים או לפחות לחבב ילדים; לא להיות אם לילדים; להיות עם מאפייני אישיות "נשית" כמו למשל להיות "נחמדה"; להתלבש נכון (בין אם זה בסגנון המסורתי או בסגנון האנטי-מסורתי); וכיוצא בזאת. היו גם מספר מאפיינים שכמעט תמיד יתייגו מישהי כ"חריגה" שלא צריכות להתייחס אליה. אלו כללו: להיות זקנה מדי; לעבוד במשרה מלאה, במיוחד אם אחת מחוייבת באופן פעיל ל"קריירה"; לא להיות "נחמדה"; ולהיות רווקה בפומבי (כלומר, לא באופן אקטיבי הטרוסקסואלית ולא הומוסקסואלית).
קריטריונים אחרים יכלו להיות כלולים, אבל יש לכולם את אותם המאפיינים. דרישות הקדם האופייניות להשתתפות באליטות הלא-רשמיות של התנועה, ולפיכך עבור הפעלת עוצמה, נגעו ברקע, אישיות או הקצאת הזמן. הן לא כללו את המסוגלות, מסירות לפמיניזם, כשרונות או תרומה פוטנציאלית לתנועה. אלו שברישא הם המאפיינים בהם אדם ישתמש לבחירת חבריו. אלו שבסיפא הם מה שכל תנועה או ארגון צריך לעשות בו שימוש אם הוא הולך להיות אפקטיבי פוליטית.
הקריטריון להשתתפות יכול להשתנות מקבוצה לקבוצה, אבל האמצעים להיהפך לחבר באליטה הלא-רשמית, אם אותו אדם עונה על הקריטריונים, הם דיי אותו הדבר. ההבדל היחידי תלוי בהאם אדם הוא בקבוצה מההתחלה, או מצטרף אליה אחרי שהיא החלה. אם מעורב מההתחלה, זה חשוב שיהיו לך כמה שיותר מחברייך האישיים שיצטרפו גם. אם אף אחד אינו מכיר אחרים בקבוצה היטב, אז על החבר באופן מכוון ליצור חברויות עם קבוצה נבחרת ולמסד את תבניות יחסי הגומלין הלא-רשמיים החיוניות ליצירתו של מבנה לא-רשמי. ברגע שהתבניות הלא-רשמיות נוצרו, הן פועלות כדי לקיים את עצמן, ואחת מהטקטיקות הטובות ביותר לקיומן הוא לגייס באופן מתמשך אנשים חדשים ש"מתאימים". אדם מצטרף לאליטה כזו בדרך דיי דומה בה אדם מתחייב להצטרף לאחוות סטודנטים. אם הוא נתפס כתוספת אפשרית, אותו אחד "מזורז" על ידי החברים של המבנה הלא-רשמי ובסופו של דבר נשמט או מתקבל. אם האחווה אינה מודעת פוליטית מספיק כדי להיות מעורבת באופן פעיל בתהליך הזה בעצמה, התהליך יכול להתחיל על ידי האדם החיצוני דיי בדומה לדרך שבה אדם מצטרף למועדון פרטי. מצא ספונסר, כלומר, בחר חברה כלשהי של האליטה שנראית שמקבלת בה מספיק כבוד, ובאופן פעיל בנה חברות איתה. בסופו של דבר, היא בסבירות גבוהה תביא אותך לתוך המעגל הפנימי.
כל הפרוצדורות הללו לוקחות זמן. אז אם מישהי עובדת במשרה מלאה או יש לה מחוייבות משמעותית דומה, זה יהיה בדרך כלל בלתי אפשרי להצטרף פשוט משום שאין מספיק שעות שנותרות כדי ללכת לכל הפגישות ולטפח את החברות האישית הנדרשת כדי לקבל קול בתהליך קבלת-ההחלטות. זה מדוע מבנים רשמיים לקבלת החלטות הם חסד עבור האדם שעובד יתר על המידה. תהליך ממוסד לקבלת-החלטות, מבטיח שכולם יכולים שהשתתף בו במידה מסויימת.
למרות שהניתוח של תהליך היווצרות אליטה בתוך קבוצות קטנות היה מתוך נקודת מבט ביקורתית, אין זה נעשה מתוך האמונה שמבנים לא-רשמיים אלו הם בהכרח רעים — או בלתי נמנע שיהיו. כל קבוצה תיצור מבנים לא-רשמיים כתוצאה מתבניות יחסי-גומלין בין חברי הקבוצה. מבנים לא-רשמיים כאלו יכולים לעשות דברים מאוד שימושיים, אבל רק בקבוצות חסרות-מבנה, המבנים הלא-רשמיים ישלטו בהן באופן מוחלט. כשאליטות לא-רשמיות משולבות עם המיתוס של "חוסר-מבנה", לא יכול להיות ניסיון לשים גבול על השימוש בעוצמה. הוא הופך לקפריזי.
יש לזה שתי השלכות שליליות אפשריות שאנו צריכים להיות מודעים אליהם. הראשונה היא שהמבנים הלא-רשמיים של קבלת החלטות יהיו דיי כמו אחווה — אחד שבה אנשים מקשיבים לאחרים בגלל שהם מחבבים אותם ולא בגלל שהם אומרים דברים משמעותיים. כל עוד התנועה לא עושה דברים משמעותיים, זה לא משנה כל כך. אבל אם התפתחות התנועה לא תיעצר בשלב המוקדם הזה, עליה יהיה לשנות את הנוהג הזה. ההשלכה השניה היא שלמבנים הלא-רשמיים אין כל מחוייבות להיות אחראיים לקבוצה הגדולה. העוצמה שלהם לא ניתנה להם; ולא ניתן לקחת להם אותה. ההשפעה שלהם אינה מבוססת על מה שהם עשו עבור הקבוצה, ולפיכך אינה יכולה להיות מושפעת ישירות על ידי הקבוצה. זה לא בהכרח הופך את המבנים הלא-רשמיים לחסרי-אחריות. אלו שמוטרדים בשמירה על ההשפעה שלהם ינסו בדרך כלל להיות אחראיים. הקבוצה פשוט אינה יכולה לחייב אחריות כזו; האחריות נשענת על תחומי העניין של האליטה.
מערכת ה"כוכבים"
הרעיון של "חוסר-מבנה" יצר את מערכת ה"כוכבים". אנחנו חיים בחברה שמצפה מקבוצות פוליטיות לקבל החלטות ולבחור אנשים לבטא את ההחלטות הללו לציבור הכללי. העיתונות והציבור לא יודעים איך להקשיב באופן רציני לנשים פרטניות כנשים; הם רוצים לדעת איך הקבוצה מרגישה. רק שלוש טכניקות פותחו אי פעם כדי לייסד דעת קהל קבוצתית: ההצבעה או משאל העם, שאלון סקר דעת הקהל, ובחירתם של דוברי הקבוצה בפגישה מתאימה. תנועת שחרור הנשים לא השתמשה באף אחד מהשיטות הללו כדי לתקשר עם הציבור. לא התנועה כמכלול ולא הרוב העצום של הקבוצות בה ייסדו אמצעי להסביר את עמדתם בנושאים מגוונים. אבל הציבור מותנה לחפש דוברות.
בזמן שהתנועה באופן מודע לא בחרה דוברות, התנועה זרקה נשים רבות שתפסו את עין הציבור מסיבות מגוונות. נשים אלו לא ייצגו קבוצה מיוחדת או עמדה מבוססת; הן ידעו את זה ובדרך כלל אמרו זאת. אבל בגלל שלא היו דוברות רשמיות ולא גוף קבלת-החלטות רשמי שהעיתונות יכלה לתשאל כשהיא רצתה לדעת את עמדת התנועה בנושא כלשהו, נשים אלו נתפסו כדוברות. וכך, בין אם הן רצו זאת ובין אם לאו, בין אם התנועה חיבבה זאת או לא, נשים בעלות עניין ציבורי הוצבו בתפקיד הדוברות כברירת המחדל.
זו אחד המקורות העיקריים לזעם שהורגש תכופות כלפי נשים שתיוגו "כוכבות". בגלל שהם לא נבחרו על ידי נשים בתנועה לייצג את עמדות התנועה, נטרו להן טינה כשהעיתונות הניחה שהן דוברות בשם התנועה. אבל ככל שהתנועה לא בוחרת את דוברותיה, נשים כאלו יוצבו בתפקיד הזה על ידי העיתונות והציבור, למרות העדפותיהן.
יש לזה מספר השלכות שליליות עבור התנועה וכן עבור הנשים שתיוגו "כוכבות". ראשית, בגלל שהתנועה לא הציבה אותן בתפקיד דוברות, התנועה אינה יכולה להסיר אותן. העיתונות הציבה אותם שם ורק העיתונות יכולה לבחור לא להקשיב. העיתונות תמשיך לחפש "כוכבות" כדוברות כל עוד אין לה חלופות רשמיות לפנות אליהן לקבלת תגובות ברות-סמכות מהתנועה. לתנועה אין כלל שליטה על הבחירה של נציגותיה לציבור, כל עוד היא מאמינה שעליה להיות חסרת נציגות כלל. שנית, נשים המוצבות בעמדה הזו, מוצעות עצמן תדירות מותקפות באכזריות על ידי אחיותיהן. זה משיג כלום עבור התנועה וזה הרסני ומכאיב לנשים המעורבות. התקפות כאלו מניבות רק את עזיבתה המוחלטת של אישה את התנועה-תכופות מנוכרת במרירות — או בכך שהיא מפסיקה להרגיש אחראית ל"אחיות" שלה. אפשר שהיא תמשיך לקיים נאמנות כלשהיא לתנועה, שתוגדר באופן מעורפל, אבל היא לא תהיה יותר רגישה ללחצים מנשים אחרות בתנועה. אדם אינו יכול להרגיש אחראי לאנשים שהיו המקור לכזה כאב מבלי להיות מזוכיסט, ונשים כאלו הן בדרך כלל יותר מדי חזקות כדי לכרוע ברך לנוכח סוג כזה של לחץ אישי. וכך תגובת-הנגד למערכת ה"כוכבים" בפועל מעודדת את בדיוק אותו הסוג של חוסר אחריות אינדיוידואליסטי שהתנועה מגנה. בכך שטיהרה מהתנועה אחות כ"כוכבת", התנועה הפסידה איזו שליטה שאולי הייתה לה על אותה אישה, שאז נהפכת חופשיה לבצע את כל החטאים האינדיוידואליסטיים בהם היא הואשמה.
אין-אונות פוליטי
קבוצות חסרות-מבנה עשויות להיות מאוד יעילות בלגרום לנשים לדבר על חייהן; הם לא מאוד טובות בלגרום לדברים להעשות. זה כאשר אנשים מתעייפים מ"רק דיבורים" ורוצים לעשות משהו מעבר לכך, שהקבוצות מפרכסות, אלמלא הן משנות את אופי הפעולה שלהן. לעיתים, המבנה הלא-פורמלי שהתפתח בקבוצה מתלכד עם צורך זמין שהקבוצה יכולה למלא בצורה כזו שתיתן את הנראות שקבוצה חסרת-מבנה "עובדת". משמע, הקבוצה פיתחה על דרך המקרה בדיוק את הסוג המבנה שהכי מתאים למעורבות בפרויקט מסויים.
בזמן שעבודה בקבוצה מסוג כזה היא התנסות מאוד משכרת, זה גם נדיר וגם מאוד קשה לשכפול. ישנן כמעט באופן בלתי נמנע ארבע תנאים שמתמלאים בקבוצה כזו;
- היא מוכוונת משימה. התפקוד שלה הוא מאוד צר ומאוד ייחודי, כמו להקים כנס או להוציא לאור עיתון. זוהי משימה שבעיקרון מבנה את הקבוצה. המשימה מכתיבה מה צריך לעשות ומתי זה צריך להעשות. היא מספקת הנחיה באמצעותה אנשים יכולים לשפוט את פעולותיהם ולתכנן לפעילות עתידית.
- היא יחסית קטנה והומוגנית. הומוגניות נחוצה כדי להבטיח שלמשתתפים תהיה "שפה משותפת" ליחסי-הגומלין. אנשים מרקעים שונים באופן רחב יכולים לספק עושר לקבוצת העלאת-מודעות, בה כל אחד יכול ללמוד מניסיונו של האחר, אבל מגוון גדול מדי בקרב חברי קבוצה מכוונת-משימה משמעו רק שהם לא יבינו אחד את השני באופן מתמשך. אנשים מגוונים כאלו מפרשים מילים ופעולות בצורה שונה. יש להם ציפיות שונות לגבי התנהגות האחר ושופטים את התוצאות לפי קריטריונים שונים. אם כולם מכירים את כולם טוב מספיק כדי להבין את ההבדלים הדקים והעדינים, הקבוצה יכולה להסתגל. לרוב, זה רק יוביל לבלבול ואינסוף שעות שהושקעו ביישור הדורים של סכסוכים שאף אחד לא חשב שבכלל יתעוררו.
- יש רמה גבוהה של תקשורת. מידע חייב להיות מועבר לכולם, דעתם נבדקת, עבודה מחולקת, והשתתפות מוודאת בהחלטות המתאימות. זה אפשרי רק אם הקבוצה קטנה ואנשים חיים ביחד באופן מעשי ברוב השלבים החיוניים של המשימה. בלי צורך לומר, מספר האינטראקציות הנדרש כדי לערב את כולם גדל באופן גאומטרי עם מספר המשתתפים. זה באופן בלתי נמנע מגביל את מספר המשתתפים בקבוצה לבערך חמישה, או ממדר חלק מחלק מההחלטות. קבוצות מוצלחות יכולות להיות גדולות עד כדי 10 או 15, אבל רק כאשר הן למעשה מורכבות ממספר תתי-קבוצות המבצעות חלקים ספציפיים של המשימה, ושחבריהן חופפים האחד עם השני כך שמידע אודות מה תתי-הקבוצות השונות עושות יכול לנוע בקלות.
- יש רמה נמוכה של כישורי מומחיות. לא כולם חייבים להיות מסוגלים לעשות הכל, אבל הכל חייב להיות ניתן לביצוע על ידי יותר מאשר איש אחד. כך שאף אחד אינו בלתי-ניתן-להחלפה. במידה מסויימת, אנשים הופכים לרכיבים ברי-החלפה.
בעוד שהתנאים הללו יכולים לקרות למרבה המזל בקבוצות קטנות, זה לא אפשרי בקבוצות גדולות. בעקבות זאת, כיוון שהתנועה הרחבה ברוב הערים היא חסרת-מבנה כמו שקבוצת-השיחה הבודדת, היא לא בהרבה יותר יעילה מאשר הקבוצות הבודדות במשימות ספציפיות. נדיר שהמבנה הלא-רשמי ביחד מספיק או בקשר מספק עם האנשים כדי שיכול לפעול באופן יעיל. כך התנועה מייצרת תזוזה רבה ומעט תוצאות. לרוע המזל, ההשלכות של כל התזוזה הזו אינן בלתי-מזיקות כפי שהתוצאות הן, והקרבן היא התנועה עצמה.
קבוצות מסויימות הבנו את עצמן כקבוצות פרויקט פעולה מקומית אם אינן מערבות אנשים רבים ועובדות בקנה מידה קטן. אבל התצורה הזו מגבילה את פעילות התנועה לרמה המקומית; זה לא יכול להעשות אזורית או לאומית. וגם, כדי לתפקד היטב הקבוצות חייבות לקצץ את עצמן לאותה קבוצה לא-רשמית של חברים שהפעילו דברים בהתחלה. זה מדיר הרבה נשים מהשתתפות. כל עוד הדרך היחידה בה נשים יכולות להשתתף בתנועה היא דרך חברות בקבוצה קטנה, נשים הנוטות להמנע מקבוצות יהיו בעמדת חסרון מובחנת. כל עוד קבוצות חברות הם האמצעי העיקרי לפעילות ארגונית, אליטיזם הופך ממסדי.
לקבוצות הללו שאינן יכולות למצא פרויקט להקדיש את עצמן עבורו, הפעולה עצמה של להישאר ביחד הופכת לסיבה שהם נשארים ביחד. כשלקבוצה אין משימה ספציפית (והעלאת מודעות היא משימה), האנשים בה מפנים את האנרגיות שלהם לשליטה באחרים בקבוצה. זה לא כל כך נעשה מתוך רצון מרושע למניפולציה באחרים (למרות שלפעמים זה כן), אלא מתוך מחסור בדבר-מה יותר טוב לעשות עם כשרונותיהם. אנשים בעלי יכולת שעומד לרשותם זמן ורצון להצדיק את הגעתם למפגש, שמים את המאמצים שלהם בשליטה אישית, ומכלים את הזמן שלהם בביקורת האישיות של חברי הקבוצה האחרים. יריבות ממושכת ומשחקי כח אישיים קובעים את הטון. כשקבוצה מעורבת במשימה, אנשים לומדים להסתדר עם אחרים כפי שהם, להכליל סלידות אישיות לטובת המטרה המשותפת. יש גבולות התוחמים את הדחף לצקת-מחדש כל אדם לתוך התבנית שלנו לגבי מי הם צריכים להיות.
סופה של העלאת-מודעות מותיר אנשים בלי מקום ללכת אליו, והמחסור במבנה מותיר אותם בלי דרך להגיע לשם. הנשים בתנועה פונות נגד עצמן ואחיותיהן או מחפשות חלופות לפעולה. יש מעט זמינות. חלק מהנשים פשוט "עושות את הדבר שלהן." זה יכול להוביל להרבה יצירתיות אינדיבידואלית, הרבה ממנה יעיל עבור התנועה, אבל זו לא חלופה מעשית לרוב הנשים ובטח לא מעודדת רוח של מאמץ קבוצתי לשיתוף פעולה. נשים אחרות נסחפות מחוץ לתנועה לחלוטין בגלל שהן לא רוצות לפתח פרויקט אישי והן לא מצאו כל דרך לגלות, להצטרף או להתחיל פרויקט קבוצתי שמעניין אותן. רבות פונות לארגונים פוליטיים אחרים כדי לתת בהם את סוג הפעילות המובנה והיעיל שהן לא יכול למצוא בתנועת הנשים. הארגונים הפוליטיים הללו שרואים את תנועת שחרור הנשים רק כנושא אחד מני רבים עבורם נשים צריכות להקדיש את זמנן, מוצאים כך את התנועה ככר נרחב לגיוס חברות חדשות. אין צורך לארגונים כאלו "להסתנן" (למרות שזה לא נמנע מהם). השאיפה לפעילות פוליטית ברת משמעות, הנוצרת בנשים על ידי הצטרפותן לתנועה לשחרור נשים, היא מספיקה כדי להפוך אותן נחושות להצטרף לארגונים אחרים כאשר התנועה עצמה אינה מספקת כלל מוצאות לרעיונותיהן ואנרגיותיהן החדשות. נשים אלו המצטרפות לארגונים פוליטיים אחרים בזמן שהן נשארות בתוך התנועה לשחרור נשים, או המצטרפות לתנועה לשחרור הנשים בזמן שהן נשארות בארגונים פוליטיים אחרים, הופכות עם הזמן המסגרת עבור מבנים לא-רשמיים חדשים. רשתות החברות הללו מבוססות על הפוליטיקה הלא-פמיניסטית שלהן ולא על המאפיינים שנידונו מקודם, אבל פועלות דיי באותה הדרך. בגלל שנשים אלו שותפות לערכים, רעיונות, והכוונה פוליטית משותפים, הן גם הופכות לאליטות לא-רשמיות, לא-מתוכננות, לא-נבחרות, לא-אחראיות – בין אם הן התכוונו לכך ובין אם לאו.
האליטות הלא-רשמיות החדשות הללו נתפסות לעיתים קרובות כאיום על ידי האליטות הלא-רשמיות שהתפתחו קודם לכן בתוך קבוצות תנועה שונות. זוהי תפיסה נכונה. רשתות מוכוונות פוליטית כאלו רק באופן נדיר יהיו מוכנות להיות רק "אחוות סטודנטיות" כפי שרבות מהישנות היו, ורוצות לקדם את רעיונותיהן הפוליטיים כמו רעיונותיהן הפמיניסטיים. זה רק טבעי, אבל ההשלכות לתנועת שחרור הנשים מעולם לא נידונו באופן תואם: נדיר שהאליטות הישנות מוכנות להביא הבדלי דעה כאלו אל הגלוי בגלל שזה יערב את חשיפת האופי של המבנה הלא-רשמי של הקבוצה.
רבות מהאליטות הלא-רשמיות הללו התחבאו תחת הכותרת של "אנטי-אליטיזם" ו"חוסר-מבנה." כדי להתנגד באופן אפקטיבי לתחרות ממבנה לא-רשמי נוסף, הן תצטרכנה להפוך ל"ציבוריות," והאפשרות הזו כרוכה בהרבה השלכות מסוכנות. כך, כדי לשמר את עוצמתן שלהן, זה קל יותר להצדיק את ההדרה של חברי המבנה הלא-רשמי השני באמצעים כגון "צייד-אדומים", "צייד-רפורמיסטים", "צייד-לסביות," או "צייד סטרייטיות." החלופה היחידה היא להבנות רשמית את הקבוצה בדרך כזו שהעוצמה המקורית מתמסדת. זה לא תמיד אפשרי. אם האליטות הלא-רשמיות הובנו היטב והפעילו כמות הוגנת של עוצמה בעבר, זו משימה ברת ביצוע. קבוצות אלו נושאות היסטוריה של להיות איכשהו יעילות פוליטית, משום שהדיקות המבנה הלא-רשמי הוכיחה את עצמה כחלופה מתאימה למבנה רשמי. הבנייה לא משנה את פעולתן בהרבה, למרות המיסוד של מבנה העוצמה כן פותח אותו לאיתגור רשמי. אלו הקבוצות שיש להן את הצורך הגדול ביותר במבנה שלעיתים קרובות הכי פחות מסוגלות ליצור אותו. המבנים הלא-רשמיים שלהם לא הובנו מספיק טוב והאדיקות לאידיאולוגיה של "חוסר-מבנה" גורמת להן להסתייג משינוי טקטיקה. ככל שקבוצה יותר חסרת-מבנה, יותר חסרה היא במבנים לא-רשמיים; וככל שהיא דובקת יותר באידיאולוגיה של "חוסר-מבנה", יותר פגיעה היא להשתלטות על ידי קבוצת-חברים פוליטיים.
היות והתנועה בכללה פשוט חסרת-מבנה כפי שרוב קבוצות חברותיה, היא באופן דומה רגישה להשפעה עקיפה. אבל התופעה מבטאת את עצמה אחרת. ברמה מקומית רוב הקבוצות יכולות לפעול באופן אוטונומי; אבל הקבוצות היחידות שיכולות לארגן פעילות לאומית הן קבוצות המאורגנות לאומית. וכך, לעיתים קרובות אלו הארגונים הפמיניסטיים המובנים שיספקו הכוונה לאומית לפעילויות פמיניסטיות, וההכוונה הזו נקבעת על פי סדרי העדיפויות של הארגונים הללו. קבוצות כגון ארגון נשים לאומי, ליגת הפעולה לשיווין נשים וחלק מאסיפות-הבחירה של נשות שמאל הן פשוט הארגונים היחידים המסוגלים להרים קמפיין לאומי. הרוב העצום של קבוצות התנועה לשחרור נשים חסרות-המבנה יכולות לבחור לתמוך או לא לתמוך בקמפיינים הלאומיים, אבל הן אינן מסוגלות להרים קמפיין משל עצמן. וכך חברותיהן הופכות לחיילות תחת המנהיגות של הארגונים המובנים. הקבוצות הבלתי-מובנות באופן גלוי, חסרות כל דרך להשתמש במשאבים הנרחבים של התנועה כדי לתמוך בסדר העדיפויות שלה. היא אפילו חסרת דרך לקבוע מה הוא.
ככל שתנועה חסרת-מבנה יותר, כך פחות שליטה יש לה על הכיוונים בהם היא מתפתחת, והפעולות הפוליטיות בהן היא מעורבת. זה לא אומר שהרעיונות שלה אינן מופצים. בהנתן רמה מסוימת של עניין תקשורתי והתאמה של תנאים חברתיים, הרעיונות עדיין יפעפעו באופן נרחב. אבל פעפוע של רעיונות לא אומר שהם מיושמים; זה רק אומר שהם מדוברים. ככל שהם יכולים להיות מיושמים אישית, אפשר שיפעלו לפיהם; ככל שהם דורשים יישום עוצמה פוליטית מתואמת, לא יפעלו לפיהם.
כל עוד התנועה לשחרור הנשים נשארת מוקדשת לצורת מבנה שלוחצת לקיום קבוצות שיח קטנות ובלתי-פעילות בקרב חברים,הבעיות הנוראיות ביותר של חוסר-מבנה לא יורגשו. אבל לסגנון הזה של התארגנות יש את המגבלות שלו; הוא בלתי-יעיל פוליטית, מדיר, ומפלה נגד אותן נשים שלא או לא יכולות להיות קשורות לתוך רשתות החברויות. אלו שאינן מתאימות לתוך מה שכבר קיים בגלל מעמד, גזע, משלח-יד, השכלה, מצב הורות או נישואין, אישיות וכיוצ"ב, תהנה באופן בלתי נמנע מדוכאות מלנסות להשתתף. אלו שכן מתאימות יפתחו אינטרס לשמר את הדברים כפי שהם.
האינטרסים של הקבוצות הלא-רשמיות ישומרו על ידי המבנה הלא-רשמי הקיים, ולתנועה לא תהיה כל דרך להבחין מי ראוי להפעיל עוצמה בתוכה. אם התנועה תמשיך במתכוון לא לבחור מי ראוי להפעיל עוצמה, אין היא מחסלת בכך את האפשרות להפעלת עוצמה. כל שהיא עושה זה לוותר על הזכות שלה לדרוש שאלו שכן מפעילים עוצמה והשפעה, יהיו אחראיים לכך. אם התנועה ממשיכה לשמור את העוצמה מפוזרת ככל הניתן משום שהיא יודעת שלא תוכל לדרוש אחריות מאלו שיש להם עוצמה, היא אכן מונעת מכל קבוצה או אדם משליטה מוחלטת. אבל במקביל היא מבטיחה שהתנועה היא בלתי-יעילה ככל הניתן. נקודת אמצע בין שליטה לחוסר-יעילות צריכה וחייבת להימצא.
הבעיות הללו הגיעו למשבר בזמן זה משום שהאופי של התנועה משתנה באופן הכרחי. העלאת-מודעות כתפקוד העיקרי של התנועה לשחרור נשים הופך לנחלת העבר. לאור הפרסום המקיף בעיתונות בשנתיים האחרונות והכמות הנרחבת של ספרים ומאמרים גלויים שעכשיו מסתובבים, התנועה לשחרור נשים הפכה למילה נפוצה בכל משק בית. הנושאים שלה נידונים וקבוצות-שיחה לא-רשמיות נוצרות על ידי אנשים שאין להם קשר מפורש עם אף קבוצת תנועה. התנועה חייבת להמשיך הלאה למשימות נוספות. היא צריכה עכשיו לייסד את סדרי העדיפויות שלה, לבטא את מטרותיה, ולקדם את יעדיה בצורה מתואמת. כדי לעשות זאת היא חייבת להתארגן — מקומית, אזורית ולאומית
עקרונות הבנייה דמוקרטית
ברגע שהתנועה כבר לא תאחז בכח באידיאולוגיה של "חוסר-מבנה", היא תהה חופשית לפתח את צורות המבנה שמתאימות ביותר לתפקוד הבריא שלה. זה לא אומר שאנחנו צריכות ללכת לקיצון השני ולחקות באופן עיוור את הצורות המסורתיות של התארגנות. אבל גם אין עלינו לדחות את כולם באופן עיוור. חלק מהטכניקות המסורתיות יוכיחו את עצמן כיעילות, גם אם לא מושלמות; חלק יתנו לנו תובנות לתוך מה אנו צריכות לעשות או לא, כדי להשיג תכליות מסויימות במחיר מינימלי לפרטים בתנועה. בעיקר, נהיה חייבות להתנסות בסוגים שונים של הבניות ולפתח מגוון טכניקות בהן נשתמש במצבים שונים. סורטיציה (בחירה אקראית לתפקיד מתוך אוסף מועמדים) היא רעיון אחד שנבע מהתנועה. הוא לא ישים לכל המצבים, אבל שימושי בחלקם. רעיונות נוספים להבנייה נחוצים. אבל לפני שנוכל להמשיך להתנסות באופן מושכל, אנחנו חייבות לקבל את הרעיון שאין משהו רע באופן אינהרנטי במבנה בפני עצמו — רק בשימוש עודף בו.
תוך שאנו מתנסים בתהליך הניסוי-וטעיה הזה, יש כמה עקרונות שנוכל לזכור, שהם חיוניים להבניה דמוקרטית והם גם יעילים פוליטית:
- האצלה של סמכות ספציפית לא.נשים ספציפיים עבור משימות ספציפיות באמצעות הליך דמוקרטי. לאפשר לאנשים לקחת עבודות או משימות רק כברירת מחדל משמעו שהם לא נעשים באופן שניתן לסמוך עליו. כשאנשים נבחרים למשימה, במיוחד אחרי שביטאו עניין או נכונות לעשות לעשות אותה, הם יצרו מחוייבות שאין אפשר להתעלם ממנה בקלות.
- לדרוש מכל אלו שלהם סמכות הואצלה, להיות אחראיים למי שבחר בהם. כך הקבוצה יכולה להיות בשליטה על אנשים בעמדות סמכות. אנשים יכולים להפעיל עוצמה, אבל זו הקבוצה שיש לה את המילה האחרונה לגבי כיצד עוצמה מופעלת.
- ביזור הסמכות בקרב כמה שיותר אנשים שאפשר בצורה הגיונית, זה מונע מונופול של עוצמה ומחייב את אלו שבעמדות סמכות להיוועץ עם רבים אחרים בתהליך הפעלת הסמכות שלהם. זה גם נותן להרבה אנשים את האפשרות להיות בעלי אחריות למשימות ספציפיות וכך ללמוד כישורים שונים.
- רוטציה של משימות בין האנשים. תחומי אחריות המוחזקים לאורך זמן רב מדי על ידי איש אחד, רשמית או לא-רשמית, הופכים להראות כמו "הרכוש" של אותו אדם, והויתור של אותו אדם על התחום, או השליטה של הקבוצה בתחום, אינם באים בקלות. ולהיפך, אם משימות נעות בתדירות גבוהה מדי, אין לפרט מספיק זמן ללמוד את התפקיד שלה היטב, ולקבל את תחושת הסיפוק מעשיית עבודה טובה.
- הקצאת משימות לאור קריטריון הגיוני. בחירת מישהו לתפקיד בגלל שהם חביבים על הקבוצה או להעמיס עליהם עבודה קשה בגלל שאינם חביבים, זה לא משרת את הקבוצה ולא את הפרט בטווח הארוך. יכולת, עניין, ואחריות צריכים להיות השיקולים העיקריים בבחירה כזו. אנשים צריכים לקבל הזדמנות ללמוד כישורים שאין להם, אבל זה נעשה בדרך הטובה ביותר בדרך של סוג כלשהו של תוכנית "חניכה", יותר מאשר בשיטת ה"תטבע או תלמד לשחות". כשיש לך אחריות שאינך יכול להתמודד איתה היטב זה מייאש. לחלופין, להיות "ברשימה השחורה" מלעשות את מה שהינך יכול לעשות היטב, זה לא מעודד אותך לפתח את הכישורים שלך. נשים הוענשו על היותן מסוגלות לאורך רוב ההיסטוריה האנושית; התנועה לא צריכה לחזור על התהליך הזה.
- הפצת מידע לכולם באופן תדיר ככל הניתן. מידע זה כח. גישה למידע מחזקת את העוצמה שיש לפרט. כשרשת לא-פורמלית מפיצה רעיונות חדשים ומידע בקרב עצמה מחוץ לקבוצה, הם כבר מעורבים בתהליך של יצירת עמדה — בלי שהקבוצה תשתתף. ככל שאדם יודע יותר על איך דברים עובדים ומה קורה, כך יוכל להיות יותר אפקטיבי פוליטית.
- גישה שוויונית למשאבים הנחוצים לקבוצה. זה לא תמיד אפשרי באופן מושלם, אבל יש לחתור לכך. חבר שמחזיק מונופול על משאב נחוץ (כמו בית דפוס בבעלות בעלה של חברת קבוצה, או חדר חושך לפיתוח תמונות) יכול להשפיע בצורה מופרזת על השימוש במשאב הזה. כישורים ומידע הם גם משאבים. כישורי החברים יכולים להיות זמינים באופן שיוויוני רק כשחברים מוכנים ללמד את מה שהם יודעים לאחרים.
כשעקרונות אלו מיושמים, הם מבטיחים, ללא תלות באילו מבנים יפותחו על ידי קבוצות תנועה שונות, הם יהיו בשליטת הקבוצה ואחראיים כלפיה. הקבוצה של האנשים בעמדות סמכות תהיה דיפוזית, גמישה, פתוחה, וזמנית. הם לא יהיו בעמדה קלה כזו למסד את העוצמה שלהם, בגלל שהמילה האחרונה תהיה של הקבוצה בכללותה. הקבוצה תהה בעלת העוצמה להחליט מי יפעיל סמכות בתוכה.
