לֵ֤ךְ עַמִּי֙ בֹּ֣א בַחֲדָרֶ֔יךָ וּֽסְגֹ֥ר דְּלָתְךָ֖ בַּעֲדֶ֑ךָ חֲבִ֥י כִמְעַט־רֶ֖גַע עַד יַעֲבָר זָֽעַם׃ (ישעיהו פרק כ"ו, פסוק כ')
בסגר הקודם הפסוק הזה ישב לי בראש כל הזמן, ועכשיו הוא חזר להטריד אותי. יש תנועה באמירה הזו של ישעיהו, מתחילים בהליכה (לך עמי), מתכנסים פנימה (בא בחדריך), אוטמים את עצמינו מפני העולם (סגר דלתך בעדך) ומתחבאים (חבי כמעט רגע). אפשר ממש לראות את האנשים מתפנים מהמרחבים הציבוריים, ומגיעים עד למצב שהם מתחבאים בפחד מפני הלא נודע. נשמע לכם מוכר? אנחנו חיים במצב של "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם" כבר חודשים ארוכים, מתחבאים ברמה כזו או אחרת, בבית, בבידוד או סתם מאחורי מסכה.
הדברים של ישעיהו נאמרו באזור 600 לפנה"ס, תקופה קצת אחרת. כמה חוסר וודאות ופחד יש לאדם שמתחבא בתוך הבית בתקופה הזו, מחכה שהזעם יעבור אבל בעצם אין לו שום מושג מה קורה בחוץ, האם כולם כבר יצאו? האם הסכנה עברה? מאיפה יהיה לי מה לאכול? ומה שלום שאר המשפחה והקהילה שלי?
ועכשיו אלינו במאה ה21, אין ספק שהסגר שלנו, כמה שהוא לא נעים, לא מזכיר בכלל את הסגר בימי ישעיהו, בעיקר כי יש לנו איך לתקשר והדלתות פתוחות. ווטסאפ, זום וחבריהם מאפשרים לנו להיות בקשר, והיכולת שלנו לנוע אמנם קצת מוגבלת אבל עדיין אפשרית. ועם כל זה, רגשות של פחד ותסכול קיימים. חוסר הוודאות עדיין פה, אבל קצת אחרת. את רוב המידע שלנו אנחנו צורכים דרך הרשתות החברתיות ושם, איך לומר בעדינות, המציאות לא כל כך מציאותית.
אז מה נעשה? כאן אני חוזר לישעיהו: "פִּתְח֖וּ שְׁעָרִ֑ים וְיָבֹ֥א גוֹי־צַדִּ֖יק שֹׁמֵ֥ר אֱמֻנִֽים׃" (ישעיהו פרק כ"ו פסוק ב'). כשפותחים את השערים, דברים טובים קורים. כמובן שישעיהו מתאר מצב שבו הסכנה חולפת ואז השערים נפתחים, אבל אפשר לראות את זה גם כציווי- פתחו את השערים! ואז דברים טובים יבואו.
אז מה עושים? איך מאפשרים את פתיחת השערים שתביא איתה טוב? תלוי לאן מפנים את המבט. אפשר לתת עצות לממשלה ולכנסת, אפשר לפעול במישור הקהילתי המקומי, אפשר לתרום ועוד אינסוף פעולות. אני אציע כמה רעיונות בשדה החינוכי שבו אני רועה. לאנשי החינוך יש עכשיו הזדמנות לראות את התלמידים שלהם, לראות באמת. איך עושים את זה?
משחררים
משחררים את הצורך בשליטה. תנו לילדים ללמוד בקבוצות. צרו משימות קבוצתיות, חלקו את התלמידים, או תנו להם להתחלק לבד, תגדירו משימות, לוח זמנים, פלטפורמה לעבודה וזהו, יוצאים לדרך. תסמכו עליהם ואל תרגישו צורך לפקח על כל דבר, אבל כן תציעו עזרה, תתמכו, תהיו שם בשבילם. זו הזדמנות נהדרת לחזק את הקשרים בין התלמידים ואת המיומנויות החברתיות שלהם וזה אימון שחרור מעולה בשבילכם.
משחררים את אלפי האופציות הדיגיטליות הקיימות. ברוך השם יש כל כך הרבה אתרים לכל דבר שאפשר ללכת לאיבוד. בחרו לכם שלושה ארבעה חמישה שאתם אוהבים לעבוד איתם ושנותנים לכם את מה שצריך, דאגו לכך שגם התלמידים שלכם יודעים לעבוד איתם וזהו, לא צריך יותר. מה שכן, כדאי להשאיר את העיניים פקוחות, אם אתם מוצאים משהו טוב יותר, אל תפחדו להשתדרג.
משחררים את הזום. כמה שפחות יותר טוב. יותר זמן לעבודה פעילה עצמאית או בקבוצות, יותר טוב. במקום זה תדברו עם התלמידים שלכם- אחד אחד. תחליטו שבכל יום אתם מתקשרים לתלמיד אחד כדי לבדוק מה שלומו.
משחררים את הפחד מההורים. כשאתם מתקשרים לתלמידים, דברו גם עם ההורים, תתעניינו בשלומם, איך הולך בעבודה? איך הולך לבן או לבת שלהם עם המטלות ובכלל? האם יש לחץ בבית או שהעסק רגוע יחסית? מסתדרים כלכלית בסה"כ או צריכים עזרה? איך בית הספר יכול לעזור? חמש עד עשר דקות של שיחה (אבל ממש שיחה, לא ווטסאפ) יכולים לחולל פלאים בקשר שלכם אל התלמידים, אל קהילת בית הספר, לחזק את המעמד שלכם ככאלו שדואגים למכלול ולא רק לציון בבגרות.
אסיים שוב ואומר: "פִּתְח֖וּ שְׁעָרִ֑ים". זו הזדמנות לפתוח שערים חדשים, ללמוד ולהכיר כלים ושיטות שפחדתם / לא רציתם / לא יכולתם לעשות בהם שימוש בעבר. פתיחת השערים תוביל לבואם של דברים טובים.
בהצלחה!
