כתבתי מאמר זה כחלק מתוך האסופה "תנועה בהשתנות: קוד פתוח 2020 – על מנהיגות השתתפותית בימי קורונה", אשר היוותה את הקציר (harvest) לעבודה על כנס קוד פתוח 3.
"שוקולד מריר" הוא בעצם תרגום גרוע של הביטוי bittersweet, שאני מעדיף לתרגם מתוק-מריר. למעשה השוקולד הרבה יותר מתוק מאשר מר. בכלל קקאו הוא לא מר במיוחד, גם לפני שהוסיפו סוכר. כשאני מנסה לסכם מסע כל כך משמעותי כפי שהיה לנו בחצי השנה האחרונה, יש לי נטיה טבעית להרגיש את המתוק-מריר. מתוק כי היה באמת משמעותי, מהנה, משמח ומרגש, ברמה האישית. וגם ברמה הקהילתית, פירות המסע השפיעו לטובה על מאות אנשים, אולי אפשר לומר שעל שדה מקצועי שלם. ומריר, כי תמיד יש פער בין החלום האישי לבין החלום הקבוצתי, יש פער בין החלומות להגשמה. והאמת, שגם ברמה החברית – מסעות לוקחים אותנו למקומות לא פשוטים מול אהובים שלנו. זה מותיר צלקות ושריטות. וזה מאפשר צמיחה. אז זה סוג של טוב שאיננו מתוק. אולי אפשר לקרוא לזה מריר. בסופו של דבר אנחנו מחפשים בשוקולד את הטעם המיוחד והעמוק שמעבר לסוכר. הייחודיות של המסע על הכאב והצמיחה שבו, היא הטעם הייחודי.
ברוח שיטת דרגון דרימינג, בוחר לסכם את המסע הזה במבט פנימה, אינטרוספקטיבה. להסתכל רגע על ברוך של מפגש ההתנעה לקוד פתוח 3, וברוך של עכשיו. איך השתניתי? צמחתי? מה למדתי?
ארבעה כישורים חדשים
להגיד צורך ולבחור להישאר, גם כשאין מענה לצורך. פיטר בלוק אומר שהתנגדות אותנטית היא מתנה לקבוצה, כי היא מראה שאיכפת לי מספיק כדי שלא לצאת מהמעגל אם משהו לא מתנהל כפי שאני מבקש. לכן הוא טוען שהכחשה, מחאה או פרישה אינן צורות אותנטיות של התנגדות. אני אחוז פליאה מהבחירה שלי לאור זאת. בתחילת המסע ובכל צומת דאגתי להשמיע את הצורך שלי בעבודה עם כספים, בקבלת תגמול על ההשקעה שלי בפרויקט – גם אם תגמול צנוע או סמלי בלבד. הקול נשמע, אך הקבוצה בחרה שלא לתת מענה לצורך הזה. כשהמתח הזה, בין הצורך שנשמע לבין הבחירה הקבוצתית שלא להענות לצורך, פועל עליי ועלינו במלוא אונו, הבנתי שאני בוחר להישאר. ואני מופתע עד היום שכך בחרתי. בהמשך הגיעה החלטה נוספת שהיה לי מאתגר מאוד ליישב את דעתי איתה (ההחלטה להתנהל במנגנון של קבוצת ליבה מורחבת בת 12 משתתפיםות במקום ליבה מצומצמת של 4 א.נשים). וגם עימה בחרתי להגיב בצורה דומה – לתת מקום להתנגדות שלי באותנטיות, ולבחור להישאר למרות זאת. מה שמאוד חיזק אותי בתהליכים הללו היה שקיבלתי שוב ושוב משוב מהקבוצה שהצרכים שלי נשמעים. ובכל זאת מתקבלות החלטות שאינן עונות על הצרכים הללו. יש היגיון של חכמי השבט, בכך שהקבוצה עונה רק לצרכים שמרגיש לקבוצה נכון לענות. ועדיין זה נשגב שבתוך המולת הרגשות, מצאתי את עצמי בוחר ליישב את דעתי, ולא להכחיש, למחות או לפרוש.
הקשבה חזקה יותר לשותפים ולמקום שהם בו, לתנועת הקבוצה. כבר באקספוזיציה (כלומר, בפרק הפותח את העלילה בסיפור) הציעה אחת מהשותפות להיצמד לבהירות ולתת לה להיות הכח שלוקח קדימה. כלומר, בתוך האי וודאות, לשחרר את הצורך להיות צודק, ולהיצמד למי ולמה שאוחזים ראיה בהירה של המשך המסלול. כנראה שגם הבקשה שלי להתנהלות כספית לא הייתה מספיק בהירה אצלי, כך שגם בזה אפשר לומר שנתתי לבהירות לקחת קדימה. ומי שאחזו בבהירות הרגישו שאין צורך לדבר על כסף. אז לשם נסענו.
בהמשך גם למדתי שההצעות שלי לקבוצה לפעמים נתקלות בהעדפות או מצבי מוכנות אחרים. ולכן גם מה שמרגיש לי כיוון שמאוד חכם לנוע בו, באופן אישי, יכול להיות שאחריםות בקבוצה רואים כעמידה במקום או הליכה לאחור. או כיוון עם סיכון גבוה. למשל עם בוא הקורונה, הרגשתי קריאה פנימית חזקה לאסוף את כולנו ולהזמין אחרים גם – ולבנות מעין מרחב פתוח או האקאתון למציאת פתרונות חדשים ודרכים יצירתיות להתארגנות קהילתית בתקופת קורונה. אנשים סביבי הרגישו שהם צריכים זמן לעכל בכלל מה קורה סביבם. זה היה מתח חזק מאוד. אחרי מספר שיחות 1:1 עם חברי למסע, הבנתי שכנראה אני נוסע מהר מדיי. אז האטתי.
לסיכום, למדתי במסע שלנו להיות בהקשבה קצת יותר עדינה ל"רוח הקבוצה", לדברים שבין המילים. לחכמה שרוצה להיוולד ביננו. כשהגיע הרגע להיפרד, אני מרגיש שיש לי יכולת הרבה יותר חזקה להבין את מה שמשודר בערוץ הזה, שבעבר כלל לא הטיתי לו אוזן.
להגיד "לא". מאתגר אותי להגיד "לא" כשמזמינים אותי לשותפות. אני עושה את זה כל כך מעט, שכל פעם שאני עושה את זה, היא תרגול עצום בשבילי, והזדמנות לחגיגת ההישג. פעמיים אמרתי "לא" בפרויקט. בפעם הראשונה זה היה בעניין עקרוני – צוות מתוך הקבוצה שלנו ביקש ממני עזרה בעניין טכנולוגי, כשהכיוון הטכנולוגי שאליו פנו הרגיש לי שגוי. להיות האדם שמחלק אנשים לחדרי שיחה בZOOM לפי בקשת המשתתף. הרגשתי מייד בבטן שאיני יכול לסייע באופן חפץ, בתהליך שלטעמי עובד לא נכון; הצעתי שפשוט נשלח לאנשים לינק שונה להצטרפות לכל חדר. ההצעה שלי לא התקבלה. שמחתי מחד על החיבור למה שהגוף ביקש ועל ההבחנה בין מה שנעים לי לעזור בו ומה שמוציא אותי מכליי. בדיעבד, הבחירה שלי להקשיב לתחושת הבטן, סייעה לי לראות נקודת מבט חדשה, ולפתח ידע חדש. מתוך אי-לקיחת התפקיד של ה"מחלק אנשים לחדרי שיחה בZOOM", הייתי פנוי לראות בחמלה את אלו שכן לקחו אותו. וכך יצא שפיתחתי כלים שיסייעו לי ולאחרים שנתקלים בתפקיד דומה בעתיד. למשל, לבקש בתחילת הפגישה מאנשים לעשות שינוי-שם בZOOM כך שהשם שלהם כולל את מספר או את נושא החדר שאליו הם רוצים להתמיין. או להצמיד למחשב עם הרשאות החלוקה לחדרים 2 אנשים היושבים האחד ליד השני כדי לייעל את תהליך החלוקה.
הפעם השניה שאמרתי "לא", הייתה מול הצעה לקיים שותפות בייזום קומזיץ. במקרה זה, הרגשתי שיכלתי להבחין בפער ערכי ביני לבין השותפה שהזמינה אותי להצטרף ליוזמה. אני רציתי לקדם ערכים של מקצועיות וקיימות, והיא רצתה לקדם ערכים של פלורליזם ושיוויון.
יש בי חלקים שרואים בהכללה, אולי אפילו בהכללה רדיקלית, ערך עליון. אולי אפילו ערך שזוכה לאמונה עיוורת. אותם חלקים לקחו את העיקרון "מי שכאן הם האנשים הנכונים", המגיע מתוך טכנולוגיית המרחב הפתוח Open Space Technology, והפכו אותו לדרך חיים. עם הזמן למדתי שהעיקרון הזה צובר נכונות ולגיטימציה מתוך פעימות ההכנה שמגיעות לפני שפותחים את המרחב. לפי מודל 8 הנשימות לעיצוב תהליכים השתתפותיים, יש שם את פיענוח הקריאה, יצירת קבוצת ליבה, יצירת בהירות, וניסוח הזמנה. רק אחרי שתהליכים אלו מבשילים, אני מרגיש בלב שלם ש"מי שכאן הם האנשים הנכונים".
לכן היה ברור לי שיש פער בין הראייה או הפרשנות הערכית שלי ושלה. ברגע שהבנתי ש"מקצועי" בשבילי זה "לא שיוויוני" בשבילה, עצרתי בחריקת בלמים ואמרתי – בואי ניפרד כידידים.
הבחירה לצאת מהשותפות אפשרה לי להיפרד מהצורך להיות צודק. להשתחרר מהצורך המייגע להסביר את עצמי או לבנות מכנה משותף שיגשר על הפער. המחיר היה שאיבדתי הזדמנות להכרות ועבודה משותפת.
היו אלו פעמיים בהן אמרתי "לא" להצעת שותפות. אני מרגיש שתרגלתי וחישלתי את הכישור החדש הזה אצלי.
אה, כן. עיצוב תהליכים בזום. מרובי משתתפותים ומרובי מנחיםות. גם את זה למדנו ופיתחנו.
ארבע תוצאות טרנספורמטיביות
ארבע מתוצאות הפרויקט הולכות לשנות את העתיד שלי.
התוצאה הראשונה מוחשית מאוד. התחברו לי המון היכרויות חדשות מהשדה. אולי אפילו הרגשה שנולד שדה חדש. שנצברו נכסים – רשימות תפוצה, דף פייסבוק עם עוקבים. ונצברו חויות של שותפות נעימה ומוצלחת. כל אלו עושים לי טוב. גורמים לי להרגיש שבעתיד יהיה לי יותר קל. זה עושה לי הרבה חשק להוביל את החדש.
התוצאה השניה היא נוכחות מיטיבה, להרגיש נחוץ ומשמעותי בצוות. להרגיש את המנהיגות שיש לי להציע, פוגשת שותפות ועושה לה טוב. בתקופה כל כך מבולגנת כמו הקורונה, זה משהו מחבק ומקרקע. זה מחזק את הבחירה שלי ללכת בכיוון המקצועי שלי. וזה מחזק בי את ההבנה שיש לי מתנות טובות להציע. גם אם לפעמים אני מרגיש שהעשיה שלי ושלנו היא טיפה בים. בתקופה כזו של בלבול ואי-וודאות, לקבל חיזוק חיובי למסלול שאתה צועד בו לוט בערפל, זה יותר מאשר רק לפזר את הערפל. זה להביא בהירות. אני רואה בכך ממש שינוי משמעותי בתנאי המסלול. זו הארה. זו טרנספורמציה.
התוצאה השלישית נולדה מתוך החיים עצמם. מתוך ההיעלמות הראשונה והשניה. במהלך הפרויקט המשותף נעלמתי פעמיים לקבוצה ולעצמי. בפעם הראשונה זה היה סביב הבחירה לשנות את תאריך הכנס. ההחלטה הייתה קשה לי ברמה האישית וגרמה לי למעין התכנסות פנימה באבל. אני הייתי עם עצמי והיה לי מורכב, אבל הייתי בתנועה. שאר הקבוצה, לעומתי, חוותה שקט רועם מצידי. זה יצר תגובת שרשרת שלא כיוונתי אליה. ממש טילטל את כל הספינה שלנו. זה גרם לי לרצות לקחת יותר אחריות להסביר איפה אני ברמה הרגשית, ומה בתהליך שלנו עשוי לגרום לי להעלם.
בהמשך המסע, כאמור, הגיעה ההחלטה לשנות פאזה, לעבור גלגול. מצוות שנערך לקראת כנס, הפכנו לצוות "עד כנס". סביב השינוי הזה הוחלט להרחיב את קבוצת הליבה שלנו ל-12 שותפים. ולפנות לקהילה הרחבה כדי לשתף אותה בהתלבטויות שלנו ולהיות בהקשבה אליה. סביב המהלך הזה הרגשתי שוב שאני קצת נעלם. הרגשתי שההתקדמות הקבוצתית לא עונה על הדברים שחשוב לי להביא למעגל, הרגשתי שאני באיבוד. החמצתי פגישה אחת. בפגישה שלאחר מכן, כל המשתתפותים התייחסו להעדרי ולחסרוני. מחד, זה היה מחמיא. ומאידך, זה גרם לי להבין עוד יותר את המשמעות של נוכחות מול העדרות, העלמות. נראה לי שאז גמלה בליבי ההחלטה: אני נגמל מהעלמויות. אני מדבר על היכן אני נמצא. וכשאני מרגיש נתק הולך ונבנה, העלמות הולכת ו"מחממת מנועים" – אני מרים דגל. מדבר על זה. אני מאמין שאצליח להתמיד ולהשתפר בזה; וזה לגמרי משנה חיים.
התוצאה הרביעית נולדה לגמרי במקרה. בתום אחת הפגישות נודע לי שאחת מאיתנו מזמינה לסדנא שהיא עושה, ומייד אמרתי "כן". הבאתי גם את בן זוגי. ביום של סדנא הצלחנו להחזיר לעצמנו שמחה שהייתה מאופסנת היכנשהו. קלילות שנתקעה אי שם לפני המשבר. אולי עוד לפני זה. חזרנו מהסדנה עם מגנט למקרר שבן זוגי כתב לי ולעצמו עליו "תפרוש כנפיים ותעוף". גן עדן.
ארבע חכמות הבחנה
כשנעים בדרך, אוספים סימנים. בפעם הבאה כבר אדע לזהות.
אדע לזהות יותר טוב מה עשוי להיות טריגר להעלמות שלי? ואדע להציג מראש, בגלוי, את הנקודות שמפעילות העלמות כזו אצלי. כדי שהשותפיםות שלי ידעו לזהות ולהכיר את ההתנהגות שלי, ואולי להגיע אליי גם כשאני לא במיטבי.
אדע לזהות יותר טוב לזהות מצבים בהם אני מבקש או צריך משהו שהקבוצה לא יודעת להכיל או לספק. ובמצבים כאלו אוכל, כמו שאומרים אצלנו בקוד פתוח, לתלות ערסל ולהרהר.
אדע לזהות את התרומה החיובית שלי ליצירת זרימת עבודה נעימה בצוות. בעיקר את הבחירה המודעת שלי לפתוח ערוצי חברות-לב ואמפתיה עם השותפותים שלי. לדבר על החיים עצמם כדי לאפשר לשותפות להיות משהו שֶׁמֵרִים את האנרגיה. כמו שאומרת ענבל צדקה-נבו: "אני אופה בצק-שמרים כי זה בצק שֶׁמֵרִים לי". תקשורת אמפתיה זה הבצק-שמרים שלי.
אדע לזהות את זרעי ההתנגדות שנולדים בי. להקשיב לעצמי ולבחון מה מעורר אותי לתגובה של התנגדות במקום זרימה. להיות במודעות לאתגר שבזרימה. וגם לערך שבה.
מול המדורה
היה מסע מעניין ומעשיר. אני חוזר אחרי הטיול חזרה לעצמי. יושב ובוהה בצורות שמציירת האש במדורת השבט ובהרהורים שלי עם תום מסע. קצת יותר מודע. קצת יותר חכם. קצת יותר מנוסה. קצת יותר קשוב לרמזי הדרך. ועם הרבה בשלות ורצון לצאת למסע הבא ביחד.