זכור לי רגע אחד זעיר וכמעט לא מורגש, לפני שנתיים ומשהו, בו התרחש החיבור לקהילה חדשה. לאו דזה, מחבר הדאו דה צ'ינג, מלמד אותנו שכל עוד אנחנו חלק ממשהו ובתוכו, אין לנו את היכולת לתפוס את מימדיו האוביקטיביים. ואכן, כשאנחנו בתוך תהליך, במיוחד בתחילתו, רוב הסיכויים שנהיה בעיוורון מוחלט לגבי המשכו ותוצאותיו. בתרבות ההיפר-ריאליסטית, היפר-מתועדת והיפר-מקושררת שלנו קיים חשש מובנה משטחים מתים שכאלה. נראה שאין מקום לחוסר ידיעה. עבורי, משנתו של לאו-דזה רלוונטית היום ביתר שאת, כי אולי עדיף לקבל בחיבוק והודיה את השטח המת, את הבליינד-ספוטס, כי הרי אם הכל ברור וידוע מראש, אין מקום לאיכויות מהם עשויים חלומות. אין מסתורין, אין דמיון, אין פנטזיה.
באין פחד או לפחות באין מודעות לכך שאתה פוחד, אפשר לפעול מתוך איזו חוסר אחריות מחושב יותר או פחות, ולקחת סיכונים מחשבתיים. להתנסות, לתת הזדמנות לרעיונות חדשים לפעום בך, לסחוף אותך למקומות לא-ידועים.
בחלוף שנתיים בהם אני והטריבונה חולקים וקטור משותף, אני יכול לומר בביטחון מלא שזו חתיכת נסיעה מרתקת. נסיעה בה הפכתי לחלק מקהילה. למדתי לסמוך על אחרים. למדתי לסמוך על תהליכים. למדתי לסמוך על עצמי.
מחברים בקהילה המתפתחת יחד שלנו למדתי כל מיני דברים.
מתמר למדתי להקשיב בלי להגיב. רק לשם ההקשבה.
מטלי למדתי להיות קצת מתולתל באנרגיה גבוהה.
מאפרת למדתי לגשת אל דברים בלי פחד ולהאמין באיכויות של עצמי.
משני למדתי להוביל תהליכים.
מיואב למדתי לשלוט במרחב קבוצתי.
למדתי שאני יודע גם להנחות קבוצה. למדתי להתמודד עם פחד קהל. למדתי להתמודד עם חוסר מיקוד.
להיות חלק מקהילה חיה זה לתת ולקבל על בסיס קבוע. להבין שאתה אף פעם לא לבד.
וכמה מרענן ללמוד שעולם העבודה והמקצוע יכול להיות כזה. מעניין, תורם להתפתחות אישית, משפיע על אחרים ברמות עמוקות של הוויה ותפיסה. ולא מבאס 9 עד חמש, אירועי חברה שכולם מתים לעוף הביתה, חיוכים מזויפים במסדרון, פוליטיקה ארגונית, תארים חסרי משמעות, עובד מצטיין, עצבים על הבוס.
את כל אלה השארתי מאחוריי, והצטרפתי לקבוצה המשוגעת הזאת, שנמצאת בחזית רעיונית ועושה על עצמה את הניסוי הכי מגניב שיש. ועל הדרך מתפרנסת, מייצרת ערך, מייצרת תוכן. נוגעת באנשים וקהילות אחרות.
סיכום של שנתיים, מתוך ציפייה להמשך הלא-ידוע, מתוך תחושת ערך וביטחון בהשתייכות לקהילה מוחזקת, מרגשת ובועטת.
1 מחשבה על “טרסט דה פרוסס”
כתבת מקסים טל. וואו על השנתיים האלה, איזה עושר ואושר.