"אדם בשום אופן לא יודע לאן הוא רוצה להגיע.
הוא לא צריך לדעת איפה הוא רוצה להיות.
הוא צריך לדעת איפה הוא לא רוצה להיות ומשם…להתחיל לנוע."
איתי אלטשולר החלים בכוחות עצמו מפוסט טראומה לאחר מלחמת לבנון ופיתח שיטה ללווי א.נשים בתהליכי החלמה מפוסט טראומה "שיטת אלטשולר לטיפוח החיוניות".
ציפי: אני שמחה על ההזדמנות לשוחח איתך, איזו דמות מעוררת השראה עבורך כמלווה א.נשים במצבי פוסט טראומה? מאיפה את שואב את ההשראה לסייע לאנשים לראות את הדרך לאור מתוך החשכה?
איתי: ההשראה שלי באה מאימי יונה (שעל שמה גם הקמתי את "בית יונה- משכן לחיוניות"). אמא שלי הייתה בת שש, בת יחידה להורים רופאים בתקופת השואה. הוריה של אימי, החליטו יום אחד למות באמצעות בליעת רעל. יונה שהייתה ילדה צייתנית הבינה ש"לא לקום" משמעותו לא לחיות יותר, ומיד צעקה ורקעה ברגליה "אני לא רוצה למות אני רוצה לחיות, אני לא מסכימה אני לא רוצה למות! "הוריה ידעו בליבם והחליטו שאם בתם היחידה כל כך מתעקשת הם חייבים לראות בזה צו לחיים. הסיפור הזה מלווה אותי מאז תהליך השיקום האישי שלי מהפוסט טראומה ועד היום".
ציפי: "כיצד אדם, שנמצא בסבל וכאב גדול, מצליח לראות עתיד אפשרי עבורו, עתיד שמאפשר לו כוח לנוע ולצעוד לעברו?
איתי: "את יכולה לרצות לדמיין לאן את הולכת מגן עדן, אבל שמחה, כמו גם עצב, הם מאוד מאוד רגעיים. האמונה שיש משהו שיותר גדול מהרגע הזה היא שמאפשרת לשאוף למשהו אחר מחוץ לכאב שלך, זו חוויה אמונית.המהות של חוויה אמונית היא שיש דברים גדולים שהם מחוץ לאדם עצמו, זה לא בהכרח קשור לדת, אלא, החוויה שהעולם, החיים והמשמעות הם גדולים ממה שאתה רואה כרגע ואתה יכול להשתתף בזה או להיות חלק. זהו החלק המהותי ביותר לשינוי זה. דמייני שאת יושבת על סלע בחוף ים, מגיעה הגאות והיא שוטפת ומקיפה אותך, את עכשיו נמצאת יושבת על סלע בלב ים. יתכן, כי בשלבים הראשוניים פחד וחרדה יעטפו אותך, שאלות ומחשבות יעלו בך, כמו: "מה יקרה אם המים ישטפו אותי?". באופן אחר, כיצד תוכלי להגיע לרגע בו את יושבת על אותו הסלע ממש, מים ממשיכים להקיף אותך ואת מצליחה להסתכל על המכלול, מסוגלת להתבונן על היסוד החי סביבך – של המים ושל הטבע. כיצד תוכלי להיות מסוגלת להבין שאת חלק מעולם רחב?"
ציפי: "אז לא לפחד כלל?"
איתי: "בשביל להתחבר ולראות את המכלול עלייך לוותר על הפחד. אין זה אומר שלא תפחדי, אלא המשמעות היא שתהי במקום אחר. הפחד הוא רגש חשוב, המגן עלינו מצד אחד, ומקרקע אותנו ביתר מצד שני. זה לא שאינך מפחדת. לוותר על הפחד ולדלג עליו זה שני דברים שונים, אני מציע לך להרגיש אותו ולוותר עליו! הוויתור על הפחד הוא state of mind שונה מ"לא לפחד", הוא שונה מהתגברות על פחד והוויתור עליו הוא הטרנספורמציה לעולם יותר רחב".
ציפי: "מתאים לי לוותר על הפחד, להצליח להיות מודעת לסכנה כשהמים מקיפים אותי, אבל גם לוותר ולהצליח לראות את עולם רחב יותר- איתי, איך עושים את זה?"
איתי: "לא מוותרים על הפחד ממקום מודע, זה קורה בהיסח הדעת. זה לא קורה בכוונה, אתה לא יכול ללכת לקורס המכשיר אותך לוותר על הפחד או לשבת במנזר עשרים שנים ואז כתוצאה מישיבה שם תוותר על הפחד. זה יכול לקרות לך כתוצאה מתרגול במנזר, אבל, זה יכול גם לקרות לך בהיסח הדעת בכל מיני סיטואציות. אם ניקח את המוח כמשל למצב תודעתי, לדוגמא, אדם המאפשר לחלקי המוח שלו (האונה השמאלית, האונה הימנית וגם הגשר המחבר ביניהם) לעבוד יחד בצורה מיטבית ובהיזון חוזר, הסיכוי שלו לחוות וויתור על הפחד הוא סיכוי גדול מאוד. בהכללה גסה, היכולת לעבוד עם הצד האמוציונלי, הצד הרציונלי והקשר ביניהם, באופן שהם כל הזמן מצליחים לדבר אחד עם השני ולכל אחד מהם יש זכות קיום, מביא את הפחד להיות רגש ללא "מעמד על" כמו שיש לו בחיים אחרים. חשובה היכולת שלנו לזהות את הפחד, לתת לו מקום ולחוש אותו. מנגד, לא לפחד זה מסוכן, כך גם לפחד מדברים שלא קיימים מביאה לחרדה שהיא מטבעה חסרת כל תועלת. בעולמנו יש גם פחד, וגם ממשות. לפגוש את שניהם הוא לפגוש את העולם".
ציפי: "כשאני מבקשת לראות עתיד אפשרי עבורי, אני רוצה לראות את כל העולם ולבחור נתיב – איך מתחילים מסע כזה?"
איתי: "תסתכלי על הזמן לא בתור קו ,אלא, כרשת דו מימדית, כמו רשת הנפרשת מתחת ללוליין, רשת שניתן להלך איתה לכל הכיוונים, אפשר להתקדם בכל מיני קווים של הרשת וגם לראות את כל הרשת עם הגלים שלה. המסע הזה הוא לא מנקודה לנקודה, ולכן, יש להתחיל בתנועה. הייעוד מתהווה תוך כדי תנועה. אם אתה לא נע אתה לא רואה את המציאות וההשתנות. חיים ותנועה הם דברים שקשורים מאוד אחד בשני, כי כשדבר מת אין בו תנועה, ולכן, כשאני פוגש אנשים אני לא מבקש לייצר בהירות ליעד אליו הם רוצים להגיע אלא אני רוצה לקדם את התנועה. כדי לקדם חיוניות אני מקדם תנועה, אני לא רוצה לקדם את החיים. פעמים רבות אנשים מכל מיני סיבות ,לדוגמת פחד, קופאים על השמרים. אז למה זה קורה? זה קורה משלוש סיבות מרכזיות: הם לא יודעים לאן להתקדם, אז הם לא נעים; הם פוחדים לעזוב או לשחרר מכל מיני סיבות, אז הם נאחזים ולא נעים; הם לא יודעים איך ללכת, אז הם לא נעים.
העיקרון הוא כל הזמן לייצר תנועה, גם תנועה שרירותית, כי ברגע שאתה נע אתה רואה את העולם בזווית שלא ראית אותה קודם. בתנועה הצלחת להחזיר חיים למערכת שלך והצלחת להגדיל את הסיכוי להגיע למקום שרצית להגיע אליו. תנועה מהגדרתה היא שינוי, אז עצם התנועה היא שינוי".
ציפי: " תנועה שרירותית לא מאפשרת תכנון, כיצד אדם יכול לתכנן את צעדיו לעבר תמונת העתיד שלו?"
איתי: "לא ראיתי מתמטיקאי שהתמודד עם בעיה מתמטית ותכנן במדויק לוחות זמנים שיביאו אותו לפתרון, הוא ניסה ככה ואחרת ואו שהצליח לפתור או שנגמרו חייו מבלי לפתור אותה. זה נכון גם לבעיות אחרות, פתרון הנדסי יכול להיות טוב כשאתה חי בעולם של מהנדסים אבל הבנו בקורונה שזה איננו העולם. כשאת שואלת אותי לגבי תמונת עתיד של אנשים זה לוקח אותי להבנות לגבי מהי הצלחה. היום אני מבין שהצלחה היא דבר המשתנה מאוד בפרספקטיבה של הזמן ושל הנסיבות ההיסטוריות ולכן, היוהרה להגיע למקום מסוים והתכנון הנגזר ממה שאני תופס כהצלחה הוא משהו שצריך לשחרר ופשוט- לנוע, בלי לדפוק חשבון! כדי שתדעי לכוון את התנועה שלך אז חשוב שתקשיבי לקול הפנימי שלך ותקשיבי לעצמך. אדם פונה לאלוהיו: "תגיד לי לאן עלי ללכת? ואלך." אלוהים בשבילי זה להקשיב ולהאמין בקול הפנימי שלי, בהשתנות, בתהליך לחיים מלאים יותר.
"אדם לא צריך תקווה והשראה
אדם לא תמיד יודע לאן הוא רוצה להגיע.
הוא לא חייב לדעת איפה הוא רוצה להיות.
אך כדאי לו לדעת איפה הוא לא רוצה להיות ומשם…להתחיל לנוע.
אדם שמחובר לעצמו העולם פתוח בפניו"
ציפי: "תודה רבה איתי על השיחה ועל ההשראה".