אחת המתנות שקיבלתי מהטריבונה בשנתיים האלה היא שלמדתי לנשום ביחד עם הקבוצה. זה לא כזה פשוט, כי לכל אחד ואחת יש את קצב הנשימה שלו.ה. הנשימות שלי הן מהירות וקצרות ויש כאלו שהנשימות שלהם הן איטיות וארוכות. כמי שמתאמנת בריצה למרחקים ארוכים אני יודעת בגוף כמה קשה לשנות את קצב הנשימה. כמה קשה לסגל הרגלי …
הם נצבעים בעייפות, בלחץ ודחק, הם פוגשים יומנים עמוסים, נסיבות חיים. הם נאבקים בכוחות גדולים של שימור פנימי וחיצוני. הם מהססים.
חלומות טובים, איכשהו מצליחים לשרוד את המפגש הבלתי נמנע שלהם עם המציאות.
זכור לי רגע אחד זעיר וכמעט לא מורגש, לפני שנתיים ומשהו, בו התרחש החיבור לקהילה חדשה. לאו דזה, מחבר הדאו דה צ'ינג, מלמד אותנו שכל עוד אנחנו חלק ממשהו ובתוכו, אין לנו את היכולת לתפוס את מימדיו האוביקטיביים. ואכן, כשאנחנו בתוך תהליך, במיוחד בתחילתו, רוב הסיכויים שנהיה בעיוורון מוחלט לגבי המשכו ותוצאותיו. בתרבות ההיפר-ריאליסטית, היפר-מתועדת …
זכויות יוצרים © 2018 הטריבונה למנהיגות השתתפותית בע"מ
הירשמו לרשימת התפוצה