גלים של ניתוק וחיבור

כמו גלים של ים, ניתוקים וחיבורים הם הפלטפורמה שעליה שטה ספינת ההשתתפותיות. הניתוקים הם קריאה לשים לב למתחים. כשאני מתרחק ממה שחשוב לי, או כשאני חש הקבוצה מתרחקת משם. אולי כשמשהו ביצירה המשותפת פתאום מתרחק מדיי מאזור הנוחות שלי. לפעמים זהו הזולת, או התקשורת, שיוצרים התרחקות וניתוק. ולפעמים ההתנתקות היא הדבר שעוזר להתחזק כדי להגיע לחיבור הבא בשלים יותר.
לפעמים החיבור נולד בתשוקה וברעיון, ולפעמים בתחושת הביחדness. לפעמים הוא בא עוד לפני המילים, כאינטואיציה. המילים עצמן – קורה שהן מכבות אותו; וקורה שהן מצליחות לצקת לו, לחיבור, יסודות איתנים, שרק מגבירים את הזרימה.
כמעצב תהליכים, אני שואל את עצמי כדרך קבע על מידת החיבור והניתוק שכל מרכיב בתהליך יכול להביא. איך להתחבר למשתתפים ומה שחי בהם. איך להתחבר לכוונות, ליעדים ומטרות הארגון שאני מייעץ לו. איך לאפשר לעיצוב הנכון לבחור בי.
אחד מההסכמים הראשוניים שלנו בטריבונה הוא לערוך ריטריט של סופשבוע, פעמיים בשנה. הריטריט הזה הוא מעבדה ליצירה משותפת. בניגוד להרגל לעצב תהליכים בעצמי, את הריטריט אנחנו מעצבים ביחד, בצוות. ביצירה משותפת. את העיצוב אנו אנחנו נוהגים להתחיל, כמסורת הייעוץ הארגוני הדיאגנוסטי, בשיחות וראיונות ביננו לבין עצמנו. ניסינו לחוש ביחד איך הריטריט יקח אותנו כארגון – לשלב הבא?
כשהתחלנו בראיונות, הרגשתי ניתוק הולך ונבנה. הצרכים וההעדפות שלי החלו פוערים נתק מהדברים שחבריי לטריבונה אמרו. אני ביקשתי להסתכל לעומק מערכות היחסים וההסכמים שלנו. החברים ביקשו דווקא ללכת לפסים מעשיים – להביא ריטריט שיוצר תוצאות במציאות. לא ממש הבנתי את המתח הזה ביני לבינם. הבחירה שלי הייתה לשהות עם הניתוק הזה. לעומת נקודת המבט שלי, היו בצוות כאלו שראו תמונה בהירה. הם הרגישו שהם מבינים איך הקולות השונים שעלו בראיונות, התבהרו לתמונה כוללת של הצורך שלנו כארגון. איפשרתי לעצמי להישאר על הסיפון גם בתוך הנתק. איפשרתי למי שהחזיקו תמונה בהירה, להוביל.
בבוקר הריטריט עצמו, הניתוק הזה כבר לא הרגיש כל כך משמעותי. התרגשתי מההזדמנות להיות ביחד. כל כך, שפתחתי את הנסיעה לריטריט בניתוק מהעובדה שהרכב עליו נסעתי הוא בא בימים וזקוק לבדיקת מים ושמן. זה היה יום חם, והעליות של שער הגיא לא הביעו רחמנות למנוע. חוויתי את נשמת אפו של מנוע הרכב מתנתקת לה, ונותרתי לחסדי התחבורה הציבורית.
עם כניסתי לחדר, באיחור, ולבוש בפיג'מת הנסיעות, התחלתי לחבור לנושא הריטריט. הטריבונה היא קודם כל קולקטיב של יזמים עצמאיים, שרוצים לשתף פעולה ביחד. מתוך אופי ההתארגנות שלנו וגם מתוך צרכי הלקוחות שלנו, פעמים רבות אנו עובדים כיחידים או בזוגות. כשהצלחנו לפרוץ לכדי פעולה בצוות של 4 שותפים ומעלה, היה לנו גם כיף וגם יעיל. נותרנו בהרגשה שהסינרגיה והחיבור יכולים מאוד לתרום בעולם – גם לתוצר שהלקחות מבקשים, וגם לחדוות היצירה שלנו בטריבונה. הריטריט הוקדש לניסיון לחקור ולבנות לעצמנו דרכים חדשות ליצירה משותפת.
התובנה הראשונה שלי בריטריט, נבעה מתוך תרגיל בתנועה, שנעם כרמלי הנחה אותנו. מבחינתי, להרגיש את החופש לנוע ולרקוד ביחד – זו הייתה חוויה משחררת, משמחת, משובבת. הרגשץי את הקלילות שביצירה המשותפת. ועם זאת, גם את ההשתקפויות – החששות שלי – האם אני מוביל או מובל? האם אני מצליח להביא ערך לקבוצה? האם רואים אותי בתוך המכלול? האם אני מצליח להיות קשוב למה שמשדר לי השותף שעכשיו מולי? ולמה שמשדר המכלול? מתוך החוויה הזו הבנתי שהיצירה המשותפת מעמתת כל אחד מאיתנו בשאלות דומות של שייכות, תרומה, זהות, תקשורת. ושאנחנו יכולים להרשות לעצמנן מרחב לדבר על זה. כשנרגיש שיש ביננו מרחב בטוח להביא את עצמנו ולדבר בפתיחות על הפגיעות שלנו – יהיה לנו נוח יותר לרקוד ביחד.
בהמשך הערב, מתוך שיחה ופיקניק עם תמר, אקטיביסטית ירושלמית – נבטה בנו התובנה השניה. פתאום הבנו, כקבוצה, שהצורך שלנו להתפרנס, מייצר ניתוק מהחופש ליצור בזמן, בנושא ובאופן שמדליק אותנו. שיחקנו עם המחשבה והתחברנו לרעיונות של עבודה ויצירה משותפת מתוך בחירה שלנו. גם כשתנאי השוק או צרכי הלקוחות נדמים כאילו ביקשו להגביל אותנו.
למחרת, אחרי הקפה של הבוקר, חוויתי ניתוק. הצעתי משהו לקבוצה, והתגובה שקיבלתי כיווצה אותי. הרהרתי על כך שביצירה המשותפת יש גם רגעים מאוד לא נוחים. שפתאום יכולים לזרוק אותי לשיחה קשה על אותם הנושאים שפגשתי ופגשנו בתרגיל הריקוד. ובכל זאת בחרנו ליצור יחד. התובנה השלישית שליקטתי הייתה שאמפתיה יכולה לעזור מאוד ברגעים הקשים ביחד.
ואז הגיע החלק הזה בריטריט שבו פותחים מרחב ליצירתיות של ה"בתכלס". שמנסים לקחת את התובנות והלמידה שלנו ולהביא אותם לפסים מעשיים. הפעם זה היה מרחב שהזמין כל אחד מאיתנו לחלום על יצירה משותפת שנובעת מתוך החשק האישי לעשות מה שמגניב אותנו – גם אם אין עדיין לקוח שהזמין את העבודה הזו. עלו רעיונות מעולים ומלהיבים. האנרגיה של היזמות והעשייה מילאה שוב את החדר והותירה אותנו עם מצברים טעונים. התובנה הרביעית והמסכמת שלי היא, כמו במרחב הפתוח, שתשוקה ואחריות הן אלו שיאפשרו לנו לצאת מההרגלים שלו ולהגיע לארץ חדשה.