שנתיים להקמת הטריבונה, ואני מרגיש צורך בחגיגה. בחוויה האישית שלי, להיות שותף בטריבונה זה לא קל, פשוט או מובן מאליו. כך שלהסתכל לאחור ולראות שנתיים של שותפות חיה ונושמת, זה מאוד משמח. אצלי כמו בדרגון דרימינג, חגיגה היא מסע פנימה, רפלקטיבי, שמאפשר איזושהי סגירת מעגל וליקוט של תובנות חדשות. תהליך של עיבוד, הזנה וצמיחה אישית.
לפני שהצטרפתי לטריבונה, הרגשתי שתהליכי משוב בארגונים נועדו בעיקר כדי למדוד, לשפוט ולהקטין אותי. לא כדי להעצים. וכאן בטריבונה, כמו בארגונים מבוססי-אמון אחרים שהכרתי, המשוב והרפלקציה, מטרתם לתמוך באמון וצמיחה. לכן הייתי רוצה שאנחנו, קואופרטיב הטריבונה, נעניק לעצמנו מתנת-יום-הולדת ארגונית: מרחב-זמן שיאפשר לנו לנהל שיחה משמעותית של משוב ורפלקציה. אולי ביום-ההולדת הבא?
עד אז, אני מסתפק בפעולת-חגיגה עצמאית ואישית שלי. ביני לבין עצמי. כמו שאומרים, "If you see a job, it's yours". בחרתי לראיין אותי, במבנה שמוצע בראיון בעלי עניין. אז הנה אני, כמייצג את השותפות שלנו בטריבונה, מראיין אותי, כחבר אינדיוידואל בטריבונה. ראיון דמיוני עם הרבה אמת.
ברוך, תגיד, מה בעצם הדבר שאתה מנסה לעשות? השליחות או המסע שלך? ואיך אנחנו, שותפותי הקואופ, יכולותים לעזור לך בדרך לשם?
באופן עקרוני, אני חווה אפשרות להתנהלות מבוססת חופש, שגשוג ושמחה. עולם אישי, משפחתי, ארגוני, קהילתי, לאומי ועולמי שנוהג אחרת. ואני רוצה להיות בשירות המסע לשם. עד כמה שאני מבין זה מסע של התבוננות פנימית, דיאלוג, חישה משותפת, עבודת עומק, ונכונות לשינוי. מסע אל התבהרות התודעה האישית והקולקטיבית.
באופן ספציפי לשנתיים שעברנו יחד, היה זה מסע של הסרת חסמים בכל הנוגע לפרנסה מעיצוב תהליכים השתתפותיים. נכנסתי לטריבונה בבקשה להתפרנס מעבודה השתתפותית ועל הדרך ללמוד עוד. והיו בי מעצורים רבים בתחום הפרנסה. אני עדיין נחוש לטפל בפצע האישי שהולך ונרפא שם. ועם זאת, היום אני רואה שהפרנסה איננה הקריטריון העיקרי שלי לבחינת ההצלחה במסע. היום אני מרגיש שהשפע כאן וממשיך להגיע מעצמו; כל עוד איני חוסם את השפע שרוצה לזרום אליי, מחד, ומאידך איני מתעלם מצרכי החומריים.
לקראת שנות השגשוג שעוד נכונו לנו, אני מבין שהמסע שלי הוא מסע של התבהרות, מחד, ומנהיגות מתוך דוגמא אישית, מאידך. זהו מסע של להקשיב לסביבה ולעצמי; להסיר חסמים; ולהיות חלק תורם ומשמעותי מהתנועה (האישית והקבוצתית) אל אותה התנהלות חופשית, משגשגת ושמחה.
ברוך, באילו קריטריונים תשפוט או תמדוד את הצלחתינו, חברותי הטריבונה, בתרומה למסע האישי שלך כחבר קואופ?
באופן עקרוני, קפצתי על ההזדמנות להשתתף בטריבונה כי אנחנו קואופ של א.נשים שמעניין אותי ללמוד ולהתפתח עם כל אחת ואחד ממנו. אז הקריטריון העיקרי הוא המגוון, התשוקה והליבידו שיש בנו. עצם קיומנו כקואופ; אנחנו מקור לגאווה! כל עוד אנחנו מי שאנחנו, אנחנו מסייעותים למסע האישי שלי בעצם הויברציה שאנחנו חייםות ורוטטיםות בה. אנחנו מטעיניםות אותי באנרגיה חיובית.
הכוונה, הרצון שלי הוא לסייע לאנושות לעבור להתנהלות אחרת. ולהתפתח בעצמי בדרך לשם. במבט ראשון נשמע שאנחנו כקואופ, כשותפיםות, עונותים על הקריטריונים הללו מעצם הקיום של המשותף שאנחנו ביחד. ובמבט שני, ביקורתי, בואו נעמיק. כשנציב על כף המאזנים, מחד את ההשקעה שלי בנו, ובכף המאזניים השניה את האימפקט שאנו יוצריםות עבור לאנושות – האם המאזניים יטו לכף הזכות? אצליח לסייע לאנושות להתנהל אחרת אם אצליח להתנהל אחרת בעצמי. הסביבה שאנחנו יוצריםות יחד מסייעת לי להתפתח אישית? או שאני נדחק לתרגל שוב ושוב את אותו הלימוד? את אותם ה-LOOPים?
באופן ספציפי לשנתיים שעברנו יחד, חייב להודות שהייתי בעצם מאוד שיפוטי כלפינו. בדיעבד זו התנהלות פחות מוצלחת לאסוף ביקורת ושיפוט – הרבה יותר חכם לפתוח דיאלוג על כל אלו בזמן אמת. מקווה שאצליח לעמוד בכך בעתיד.
הקריטריון העיקרי שהעסיק אותי בשנתיים הללו היה פרנסה ונפח פעילות. הרגשתי שהצורך שלי בפרנסה לא קיבל את המענה המספיק. כאילו, מעולם לא חתמנו על חוזה עבודה, כן? אבל הייתה בי ציפיה שאנחנו נהיה שם ביחד, כדי לאפשר לי את הצמיחה והשגשוג שכל כך חפצתי בהם. זה קרה במידה מאוד צנועה לעומת הציפיות שלי. אני רואה כמובן את הגיבנת שאני נושא עימי, את תרומתי לעיכוב השגשוג. נכנסתי לטריבונה עם מעט מאוד ניסיון בפרנסה מהנחייה השתתפותית, בשיווק ומכירה של שירותי ייעוץ. לאורך הדרך למדתי המון מהשותפיםות שלי וגם הסביבה שלנו בטריבונה הייתה ממש חממה, היא עודדה והאיצה אותי ללמוד ולהתמקצע באופן עצמאי. זה היה מגניב ביותר.
עדיין, ציפיתי להחזיק דיאלוג הרבה יותר אינטימי ואינטנסיבי. רציתי לעבור תיקון אישי לגבי נושא הפרנסה שלי, במערכת היחסים המשותפת של כולנו האחתד עם השני.ה. ושזה יקרה במהירות מואצת והולכת. האם בשנתיים הללו הייתי אני פנוי להחזיק דיאלוג כזה? האם הקדשתי לו את הזמן הדרוש? האם ידעתי לבקש אותו? עם הזמן אני לומד לדבר את הצרכים שלי בצורה מובנת יותר מחד.
ומאידך, בשנתיים האלו וגם עכשיו, הריפוי האישי בנושא הפרנסה קרה וקורה; הוא מתרחש בקצב שלו. עם הזמן אני לומד לכבד את הקצב שמתאים לכולנו ביחד. ולקבל אותו באהבה.
ציפיתי שנהיה יותר מפרגניםות. שנצביע ברגליים, ויותר נהיה נוכחותים בדברים שאני עושה. שוב, לא היה ביננו חוזה כתוב שאנחנו חייביםות להגיע לכל מה שאני יוזם. אבל מבחינתי חוויתי סוג של כאב, בדידות. היה לנו ביחד ממש נעים לרוב. ואמון עמוק. הכאב הגיע ממקום אחר: ההפתעה, שהיזמות שלי איננה מעוררת בנו תשוקה בוערת, הייתה כמו סטירת לחי כואבת מאוד. יש בי רצונות ותשוקות ודברים שאני רוצה לעסוק ולחקור בהם. והייתי רוצה שחלק משמעותי יותר מהעשייה שלי יהיה איתנו, או לפחות עם חלק מהשותפיםות שאנחנו. ובפועל הרגשתי לפעמים בדיוק ההפך. אולי אני צריך ללמוד להזמין יותר נכון, או לחוש יותר טוב מה האיזורים שמעוררים, מרגשים וממגנטים אותנו. ואולי פשוט היו לי ציפיות לא מתואמות.
יש בזה משהו שהוא מעבר לפרגון. יש כאן קריטריון שהוא ממש פרדוקס. ג’ון "האלסיון" סטין מברנינג-מן אומר: “בואו נרענן מהי מתנה. מתנה היא משהו שניתן ללא ציפייה. זו הזדמנות למעניק ולמקבל, שניהם, לקבל עונג. האחד מרגיש טוב לגבי מה שקיבל. השני מרגיש טוב שהוא עשה מעשה אדיב.” כך שמתנה מעצם הגדרתה, דורשת בחירה ומהווה הסכם זוגי: את בוחרת להעניק, והאחרת בוחרת לקבל. אם אין עניין משותף ובחירה משותפת – זו לא מתנה, זה משהו אחר.
אני רוצה, אני צריך, אני משתוקק, שהמתנות שיש לי לתת יעוררו בנו את הרצון, את הנכונות, את התשוקה, את הצימאון לקבל אותן. וזה ממש לא פשוט. איני צריך מאיתנו אישור לכך שהמתנות שלי בעלות ערך; אני יודע את ערכן. וגם את ערכי. אבל במערכת היחסים שלנו, ביני לביננו, לפעמים אני פשוט מרגיש ש"אני מדבר עברית אתה לא מבינה". הייתי רוצה להרגיש שאני שותף אוהב ותורם, מובן ואהוב. ולכן אני צריך להרגיש שכולנו מסוגליםות לדבר באותה שפה. שאנחנו רואים עין בעין את הערך של ההשקעה שאני בוחר להשקיע בנו.
ולקראת שנות השגשוג שעוד נכונו לנו, אני מבטא מספר קריטריונים שחיים בי עכשיו:
קריטריון הדיאלוג. עד כמה אני מרגיש שיש בנו את התשוקה, הנכונות והפניות לדבר על נושאי עומק הקשורים בי אישית? בסופו של דבר אני מראיין את עצמי כאן, אוקיי? זה אומר שלי יש יותר רצון ותשוקה ופניות לדיאלוג הזה, ממה שיש לכולנו… אני מאחל לנו פשוט להיות יותר בדיאלוג משמעותי. דיון עומק על המקומות שבהם אני מבולבל ומחפש דרך, מחפש בהירות. כשהסבלנות או הפניות לשיחה אובדת, הכיף נמוג. אני כאן בשביל הריקוד המשותף – ואיזה כיף לעשות את זה עם מישהו שאוהב אותך?
נכונות לשותפות רדיקלית. בגדול אנחנו בטריבונה דיי רדיקלים. אני מאוהב בנו ככה. אנחנו כולנו מחזיקותים בסיסמאות לחשבון הבנק, כולנו רואיםות בתיקייה המשותפת את הצעות המחיר שאנחנו שולחותים ללקוחות ואת גובה השכר החודשי שאנחנו מושכיםות. אלו המקומות שבהם ראינו כבר את הערך בשיתופיות. ויישמנו שקיפות.
מחוץ לטריבונה, בעולם ה"רגיל", כל אחד שומר לעצמו את הסודות שלו. זה ההרגל, זו המטריקס. היום אנחנו מבינותים את הנזק של האימפריאליזם הזה, של הפוליטיקה הישנה הזו של "הפרד ומשול". אני יודע שאנחנו אולי עוד מחזיקים ערך בפרטיות, או פשוט עדיין לא מוכנותים להסיר את המחיצות שהמטריקס בנה ביננו. אני כאן כדי לתמוך בנו, לעזור לנו להצליח להשיל את המחיצות המיותרות שעוד נותרו. להתנסות עוד ועוד לעומק בשותפות רדיקלית ואמיצה מתוך אמון מלא. מתוך פגיעות ותקשורת כנה ואמיצה.
למה אני צריך לדעת הכל? אם אנו מגדירים עצמה כיכולת לקבל את מה שאת.ה רוצה, מנואל קובלבלוק מגדיר 3 סוגי עצמה: סמכות "כח עלייך" – לפקוד על אחרים; מסחר "כח באמצעות" – משא ומתן על תשורות בתמורה לתוצאות; ושילוב "כח יחד" – למשוך אחרים לרעיון שלך, למשל בגלל שהרעיון משרת מטרה חשובה. היות ואנחנו תמיד נעדיף את עוצמת השילוב, הבה נשים יחדיו לב שתנאי הקיום של עצמת השילוב הוא תשומת לב, קשב, פניות. לכן, כדי להנות מהכוח הזה, שלנו ביחד, אני זקוק לכך שאנחנו ניתן לי לדעת הכל, את כל מה שחשוב לי, מה שאני צריך לדעת.
מאידך, אני צריך שאנחנו נגיש את כל המידע הזה בצורה סופר-דיאטטית וקלילה, כך שאוכל תמיד להיות בפניות להקשיב. אני זקוק לתחושה שכל הדלתות פתוחות, שאני מוזמן באהבה לכל מרחב שקיים אצלנו בארגון. זקוק לתחושה שהתרומה שלי מובנת ומוערכת. זה יאפשר לחללית שאנחנו לעוף גבוה יותר לעבר חופש, שגשוג ושמחה. וזה יאיץ את התנועה שלי במסע האישי שלי, בשליחות שלי.
אנחנו מעריכיםות מאוד את ברוך, אין פה שאלה! אני יודע את זה. אבל אני טיפוס. לפעמים אני דורך לנו על הפצעים. אין בכך נבזיות, אנחנו בוודאי יודעים זאת. אני דורך על הפצעים שלנו כי לפעמים צריך לגעת איפה שכואב כדי לרפא. אני בוחר להתחייב להשתכלל ביכולת הריפוי שלי. ללטש ולצמצם את כמות הקצוות החדים שיש במעשים שלי – קצוות שפוצעים לפעמים. עדיין אני ארגיש כל פעם שנגיב כלפיי תגובה של הדרה, התרחקות, כעס, זעם, נקמנות. תגובות שמאוד אופייניות למי שמכאיבים להם. שפוגעים באמונם.
עד כמה ההתנהגויות הללו שלנו גורמות לי לפרש, להרגיש, לשמוע מאיתנו שאנחנו מאבדיםות את ההערכה או האמון שלנו לברוך? או חלילה לפרש כאילו אנחנו מביעיםות זלזול בו או במתנות שיש לו לתת? אבדן הערכה, אבדן אמון או זלזול הם מקומות להם אני רגיש, מקומות בהם אני פגיע. אנחנו דורכים על פצעיי. אלו מקומות שבהם הטייס האוטומטי אומר: לא נעים לי, אני רוצה לקום וללכת מכאן. להמשיך במסע עם מישהו/מישהם אחר/ים. שוב ושוב אני בוחר להיזכר בפיטר בלוק: מס שפתיים, מרד או התפטרות אינן עימות אותנטי. אין בהם כח השתנות משותף. לעומתם, להישאר ולהגיד "לא", זה עולם אחר. מחלוקת היא צורה של אכפתיות, לא של התנגדות. עימות אותנטי הוא משהו שמעשיר את החדר, יש בו לקיחת מקום, שייכות. קואופ הטריבונה, אני שייך אלינו בגלל שאכפת לי מאיתנו, אני לא מסכים איתנו, ואני נחוש להשקיע בנו ובמערכת היחסים שלנו. אז אני נשאר! אני כאן כדי להישאר.
לפעמים עולה כאב. זה בסדר, אנחנו בתנועה ביחד, ולפעמים נוגעים בפצע. האומץ והאמון שלנו יכולים לאפשר לנו להכיל את זה ביחד. לצאת מאזור הנוחות מתוך הציפיה להגיע לריפוי, למקום חדש ומסקרן. בואו נעשה את זה מתוך אהבה. מתוך החזקת כוונות טובות holding good intentions. מתוך התשוקה לרקוד ביחד. וכדי להחזיק כוונות טובות ולצלוח רגעים מורכבים של כאב ופגיעות, נחוץ כח פנימי חזק. אני בוחר לקרוא לקריטריון הזה אומץ.
ברוך, אילו 2 דברים קטנים ופשוטים נוכל לעשות בחצי השנה הקרובה, שיתרמו לך ברמה המשמעותית ביותר?
אנא, בואו ונשתף אותי יותר בצרכים שלנו. אני יודע שקשה לנו לדבר על מה שאנחנו צריכותים, קשה לנו לבקש עזרה. אולי אפילו קשה לנו ליצור, ביננו לבין עצמנו, בהירות על איפה אנחנו נמצאותים ומה יכול לסייע לנו במסע הקבוצתי. אבל אני ממש רוצה להיות בשירות עבורנו, להיות שם בשבילנו, רוצה בשגשוג שלנו. ובשביל זה אני חייב לשמוע אותנו יותר.
אנא, בואו ניצור בנו את הפניות לדבר על מה שלא עובד לנו במערכת היחסים איתי. על המתנות שאני מציע וכושלות לפגוש תשוקה. על המקומות שפגעתי או דרכתי על פצע. על הדברים שאמרתי שנשמעו לא בהירים. מוטעים. בואו נדבר על זה. ככה בונים מערכת יחסים.
היי טריבונה, עכשיו כשאני שב וקורא את כל זה, פתאום זה מרגיש שאולי זה נשמע שאני מאוד מרוכז בעצמי, שיש לי רק דרישות או שאיני מוקיר וחוגג את כל המתנות שהמסע המשותף העניק לי לאורך הדרך. חשוב לי שנדע שהמסע הזה, יחד, בשנתיים האחרונות, לגמרי שינה את חיי לטובה. מרגיש שעשיתי איתנו דוקטורט בפצעים הכי עמוקים שלי, והתרוממתי למקומות שבחיים לא הייתי מגיע אליהם לבד. אני מעריך את השותפות שלנו והנדיבות כלפיי מעומק הלב. תודה. תודה. תודה. תודה.
ומעבר לזה, תודה על הדיאלוג הזה. על השקעת הזמן לשאול אותי את השאלות הללו. השיחה הזו עוררה בי תהליך, מבט פנימי, השתקפות, השתנות. היא הביאה לי בהירות. שמחה. גם כאב ואבל עלו. כנראה שככה זה כשנמצאים בלמידה וצמיחה במקומות הכי אינטימיים. בסופו של דבר, השיחה הזו הביאה לי תחושת חופש. אז בואו נעשה את זה יותר, אה? אוהב אותנו 😉