המונח טנסגריטי (Tensegrity) הוטבע על ידי האדריכל והממציא האמריקני, בקמינסטר פולר (Buckminster Fuller) בשנות ה-1960 כמושג המורכב מהלחם של המילים 'Tension' (מתח) ו- 'Integrity' (יושרה).
טנסגריטי הוא עיקרון מבני המבוסס על השימוש ברכיבים שנושאים את מאמצי הדחיסה – 'Integrity' (מוטות/ עמודים) שאינם נוגעים זה בזה הנמצאים בתוך רשת של מתח – 'Tension' (כבלים) המתווים את המערכת מבחינה מרחבית.
המבנה המיוחד משיג את יציבותו דרך איזון בין מתח לדחיסות להבדיל ממבנים מקובלים המתבססים על כוחות הדחיסה בלבד.
כחלק מהיתרונות של מבנה הטנסגריטי אפשר לציין את הגמישות והיכולת לשינוי צורה בהתאם לכוחות המופעלים על המבנה מבחוץ, יחד עם היכולת לחזור לצורתו המקורית ואיזון ברגע שכוחות אלו אינם מופעלים יותר, העברת תנועה במהירות בכל המבנה, השתתפות בנשיאת העומס והמשקל של כל חלקי המבנה, והיכולת של מבנים אלו לעמוד במאמצים גדולים ביחס למסה שלהם.
יחד עם זאת חשוב להזכיר שמבני הטנסגריטי הם מבנים מורכבים יחסית מבחינה אדריכלית ואחד האתגרים הגדולים הוא קביעת התצורה המבנית העצמית של מבנה הטנסגריטי, הידועה כ"מציאת הצורה".
במהלך העשורים האחרונים אפשר לראות שימוש הולך וגובר במבנים אלו באדריכלות בנוסף לתחומים אחרים כמו מתמטיקה, מדע החומרים, מדע החלל, וביולוגיה.
טנסגריטי גוף ותנועה.
בעולמות הגוף והתנועה, מודל זה נותן הרבה השראה ויש שמשתמשים בו להבנת האיזון שבין היציבות לתנועה שאנחנו נדרשים בפעולות היום יום בכלל ובריקוד בפרט.
בסגנון התנועה 'קונטקט אימפרוביזציה' שאותו אני רוקד חוקר ומלמד, אנחנו נדרשים לשאת משקל משתנה המגיע דרך נקודת מגע מהאדם איתו אנחנו רוקדים (לעיתים מרימים את כל משקלו באוויר), יחד עם הרצון לשמר את התנועה הגמישות ויכולת השינוי והתגובה (באימפרוביזציה).
לפי מודל הטנסגריטי השלד משמש אותנו כאותם חלקי דחיסה הנושאים את המשקל, ולעומתו השרירים, גידים, רצועות ואפילו העור משמשים כאותם קבלים ששומרים על המתח ו'הציפה' של השלד.
האיזון בין שני אלו מאפשר לנו להגיב במהירות למאמצים המשתנים ולשמור על יציבות יחד עם הרבה תנועה וחופש ולהנות מריקוד יעיל זורם ולאורך זמן.
טנסגרטי וארגונים השתתפותיים
בשנים האחרונות, ועם ההתרחבות בפופולריות והשימוש של התפיסה והכלים ההשתתפותים באירגונים חברות וקהילות, מפתה מאוד לעשות את ההשלכה ולקחת השראה ממודל זה אל העקרונות המארגנים של אירגונים ותהליכים.
לתפיסתי בארגון השתתפותי יש רצון להגיע לאיזון המתאים בין יציבות לגמישות, להיות יעילים ולהצליח להתמודד עם המאמצים המשתנים, לשתף ולהעביר את האנפורמציה הנדרשת במהירות ולאפשר לכל המשתתפים לקחת חלק ולהרגיש שייך. כל אלו, כאמור, מתאפשרים במודל הטנסגריטי.
אפשר אם כך לשאול ולנסות להבין מהם 'העמודים' נושאי 'המשקל' באירגון ומהם 'הקבלים' המאפשרים את ההשתנות.
אולי הסכמים, פרוטוקולים ותבניות עבודה הם אלו המאפשרים ומייצרים את הביטחון והסדר, ולעומתם אחריותיות, אמון, עצמאות, פתיחות למגוון הדעות, הקשבה ותקשורת בריאה יכולים לאפשר את התנועה והחופש.
ואם כך, איך יוצרים את האיזונים הנכונים ביניהם? את האיזון המדויק היעיל והדינמי בין הבטחון לחופש.
איך מארגנים ארגון שנהנה מכל אותם יתרונות נהדרים שמודל זה מציע לנו?
מחפשים מבנה שיהיה מינימלי מספיק כדי למנוע כאוס אך יאפשר גמישות. יכול להיות מבנה שמתעצב תו"כ תנועה. וזה מעניין בהקבלה לגוף, שגם העצמות שלנו משתנות עם הזמן בהתאם לעומסים שמפעילים עליהם (ובכלל כשנולדים הן עוד חצי סחוסיות) . בתנועה – כשאנחנו עושים משהו לא טוב נרגיש כאב או מוגבלות בתנועה. בארגון יצוף מתח. לשניהם צריך להקשיב, עם שניהם צריך לגדול, בהתאם ליכולת שלנו להכילם באותו הרגע.
