על המגוון – האנרגיה המתחדשת (הסודית) של החברה הישראלית

כתבה: שני מרצ'בסקי

יום חול, שנות השמונים, כפר סבא. אחי ואני רואים בטלוויזיה בתוכנית 'עד פופ' את 'משינה', אז להקה אלמונית. אבא מצלצל באינטרקום. אמא יורדת למטה וממלמלת משהו על לעזור לו עם הקניות. אחרי כמה זמן הם נכנסים בדלת מאושרים ומכריזים – יש לנו טלוויזיה צבעונית!

את האושר הזה, של המעבר משחור לבן לצבעוני, קשה לתאר לבני הדור הזה, דור האפשרויות הבלתי נגמרות, השוכנות בכף היד. ברגע אחד, אהוד מנור נצבע בצבעים ומשינה נסעו ברכבת לילה לקהיר. העולם התחיל להשתנות, הגלובליזציה הגיעה והביאה איתה מגוון מותגים, תרבויות, טעמים וריחות. השמיים נפתחו והתחלנו לנסוע לקצווי תבל. העושר התרבותי של העולם הפך לנחלת הכלל.

המעבר הזה – מאחידות ומיעוט אפשרויות לריבוי צבעים, ריחות וטעמים, דעות, שחקנים, רצונות וצרכים; מעבָר ממחסור לשפע ומגוון – הוא מעבר הדורש הסתגלות, התאמה וכלים.

ברמה האישית למדנו מהר מאוד ליהנות מהזמינות הנוחה לכל מה שהחיים במאה העשרים ואחת מאפשרים לנו, את המערכות החברתיות שלנו אנחנו משום מה, ממשיכים לנהל מתוך תודעת מחסור, שבבסיסה תחרות על משאבים.

כאנושות, עשינו את המעבר הזה בכיוון ההפוך, אי שם עם סוף עידן הקרח, לפני כ 10,000 שנה. הפסקנו לנדוד, יצרנו ישובי קבע, המצאנו את החקלאות ובאופן פרדוקסלי, עברנו מעולם ללא בעלות, בו היה מחסור לכאורה, לעולם מחולק שיש בו שפע ומגוון לכאורה. לפי ההיסטוריונים, הפעם הקודמת שנדרשנו לניהול שפע ומגוון (שהגיע תודות למזג אוויר טוב) – הצלחנו להמציא ציוויליזציה דכאנית, שאפשרה צבירת כוח לא מאוזן בידי יחידים, ביטלה תרבות עמוקה של שיתוף פעולה ואמון בין זרים והביאה למלחמות.

הדינמיקה הזו, בה דווקא מחסור מוציא מאיתנו את הטוב, אנחנו מכירים טוב מאוד, גם ממצבי חירום. מצבי חירום מוצאים מאיתנו את הטוב, גילוי של נדיבות, עזרה הדדית, מוכנות לתרום, תחושת יחד ונתינת אמון בזרים, עמעום מחלוקות וקיטוב ויצירת גשר אנושי חם וחזק. בקיצוב, הם מביאים אותנו באופן שיטתי לשתף פעולה.

*

למה אנחנו לא מצליחים לשחזר את ההצלחה הזו בעתות שגרה? 

האמת היא, שאפשר לשחזר את ההצלחה הזו ולספר סיפור אחר על מגוון ושפע. סיפור שמכיל את הטוב שבאנושות, שהוא מעל הקונפורמיזם והרצון להשתייך לקבוצה אחת, ששונאת קבוצה אחרת.

גם ההיסטוריונים והארכיאולוגים מביאים היום עדויות מעודדות ומפתיעות על חברות אנושיות עתיקות, ענקיות, משגשגות ושוויוניות, שפעלו בשיתוף גם לאחר התפתחות החקלאות. הן חילקו את השפע, התבססו על מגוון אנושי ומפגש בין שונים גם בלי להמליך מלכים.

את הסיפור הזה, על מרחבים חברתיים מגוונים ואופטימיים אני פוגשת גם היום, בהווה, יום יום, בתהליכים השתתפותיים שאני מנחה.

בעשור האחרון, פגשנו עמיתיי ואני, אלפי א.נשים בישראל, איתם הובלנו תהליכים השתתפותיים. מעולם לא חווינו ניכור במרחבים כאלה, מעולם לא חווינו קיטוב. בדרך כלל כשמסיימים מפגש או תהליך כזה, יש תחושה של התעלות, של אמונה בטוב וביכולת לשתף פעולה. אנשים מרגישים שרואים אותם ושניתן לגשר על רוב המחלוקות.

קבוצות חכמות יותר מיחידים בתנאים מסוימים. הן צריכות להיות מגוונות, מבוזרות ולאפשר דעה עצמאית (סורוביצקי 2004).

בדיוק באופן הזה, מנהיגות השתתפותית היא המציעה גישה וכלים, העוזרים לקבוצות להיות חכמות יותר מהפרטים המרכיבים אותן ולהשיג את המטרות שלהן – בדרכים מחדשות אנרגיה ומרפאות. היא יוצרת באופן מלאכותי תנאים לחכמה קולקטיבית.

ניתן לראות בבירור שמצבי חירום יוצרים תנאים המעודדים חוכמה קולקטיבית. מצב כזה מאופיין במטרה משותפת ברורה, ביזור הכוח והסמכות (עקב הצורך בהרבה ידיים עובדות ומיעוט הזמן לתהליכים בירוקרטיים), ובקיום מוקדים רבים של פעילות עצמאית בשטח. במצבים אלו נדרש מגוון של כיווני חשיבה ופרספקטיבות, לצד יכולת לקבל החלטות אמיצות ומהירות, כדי לספק מענה אפקטיבי לאתגרים המתעוררים

במצבים כאלה, המגוון הופך לכוח, למנוע המייצר פתרונות מהירים בשטח.

אז איך הופכים את המגוון לכוח, גם בשגרה? איך מנהלים אותו כך שיעביר אותנו משחור לבן לצבעוני?

במאמר זה אנסה לפרוש מעט משלל הכלים שאספתי בדרך ונמצאים בשימוש יום יומי אצלי ואצל רבים וטובים נוספים. חלקם תודעתיים, חלקם טכניים ואני תקווה שישפכו אור על האופן בו ניתן לנהל מגוון טוב יותר בקהילות שלכם, בין ארגונים ובאופן כללי במערכות חברתיות.

כלי 1 – אמון באדם

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ[1] אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח.

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

שאול טשרניחובסקי הפליא לנסח את העוגן העמוק של ניהול מגוון. הכל מתחיל באמון. בלתי אפשרי לנהל מגוון בלי להאמין בכוונות הטובות של אנשים, ביכולות שלהם, תוך זלזול בצרכים שלהם וברצונות שלהם. מתוך התנשאות או מחשבה שהם לא מבינים ולא יודעים מה טוב להם. ניהול מגוון מתחיל בפליאה מהבדלי הצבע ומכבוד לאחר. מסקרנות וחמלה כלפי הזר.

כלי 2 – ביזור ושחרור מוקדי הכוח בדרך לדמוקרטיה השתתפותית

מנהיגות פורמלית, היא מנוע של יצירת מציאות והשפעה. הפרדוקס הכואב שלה, הוא, שלא פעם – מרגע שמנהיגים מגיעים לעמדות כוח, הם מתמכרים לו. כוח, כסף וכבוד, הם לא השילוש הקדוש של הצרכים האנושיים של מרבית בני האדם, אבל הם בהחלט ערכים מובילים עבור אנשים בעמדות כוח. אנשים אלו טועים לחשוב שכולנו כמוהם, מכורים לכוח ושררה, בעוד שרובנו דווקא לא. אנחנו די סבבה ובדרך כלל לא בא לנו לכפות את עצמנו על אחרים או להדיר אחרים. בהתאמה, אנחנו צריכים לדרוש מהמנהיגות שלנו (בארגונים, בקהילות וברמה הלאומית), לפרוץ את טבעת החנק שהיא מניחה על צווארנו, ולהתחיל להפעיל כלים מתקדמים של שיח חברתי מכליל ולא מדיר.

גישה מדירה מתעדפת צרכים של אוכלוסיה אחת על פני אחרת, בדרך כלל האוכלוסייה שמחזיקה כוח פוליטי. הכללה מבקשת לאפשר לרבים ככל האפשר לקחת חלק.

קבוצות חכמות ומשגשגות הן קבוצות שהכוח מתחלק בהם באופן סביר. שאין בהן ריכוזיות גבוהה מידי. אם רוצים לנהל מגוון, כדאי להתחיל בבדיקה של מוקדי הכוח. ריכוזיות היא ההפך המוחלט ממגוון. היא התמכרות לסיפור על מציאות פשטנית ולא בריאה שגורסת שיש דרך אחת לעשות דברים, שצריך תמיד לבחור ולתעדף בין צרכים במשחק סכום אפס ושמעטים יודעים טוב יותר מרבים.

דיאלוג של קבוצה מגוונת צריך להתקיים בתנאים של שוויון בערך הקולות. מצב בו כל קול נלקח בחשבון במשחק החברתי, בלי ציניות ובלי התנשאות.

יש אינספור דוגמאות למערכות מבוזרות שהתפתחו בעולם בשנים האחרונות. אבל במקרה שלנו לא צריך ללכת רחוק. צריך לחזור למקורות. הקיבוץ, הוא מופת למבנה חברתי מבוזר. קואופרטיב, שיש בו מנהיגות מתחלפת, שילוב של דמוקרטיה ייצוגית וישירה, מגוון של ועדות בניהול עצמי שמאפשרות לרבים לקחת חלק במפעל המשותף תחת ריבונותה של האסיפה.

בנוסף התפתחו כלים טובים מאוד לדמוקרטיה השתתפותית ממוסדת בלא מעט מערכות ציבוריות, אפילו כאן בישראל.

אלו כלים מעשיים שמאפשרים לציבור לקחת חלק פעיל בקבלת החלטות ויצירת פתרונות במגוון נושאים הקשורים לחיים עצמם כולל חלוקת תקציבים. כל אלו, מאפשרים גם העלאה של מגוון הקולות מעלה אל עמדות המנהיגות הפורמלית ועיבודם לכדי ידע שימושי בידי הנהלות.

כלי 3 – דיאלוג לבירור מושגים

אנחנו מעדיפים לדבר עם הדומים לנו, או עם ייצוגים של השונים מאיתנו, ולא אחד עם השני. התרחקנו מאוד מהיכולת שלנו להבין זה את זה, לחוש חמלה. דיאלוג אמיתי עם השונים ממני, צריך להתחיל בבירור מושגים בסיסיים, שכן המובן מאליו כבר מזמן אינו כזה.

בבואנו לשוחח עם אנשים מגוונים לנו, עלינו לצאת מתוך נקודת מוצא של אי ידיעה. בדומה לשיחה עם אדם זר, ברחוב או ברכבת, עלינו להיות מנומסים, חקרנים, לשאול שאלות, להניח שונות גמורה ולברר את הפרשנויות על המושגים, גם הבסיסיים ביותר.

כל דיאלוג בחברה מגוונת צריך להתחיל כך, בחקירה משותפת של המושגים הכי בסיסיים. מה זאת קהילה בשבילי? מהי ציונות? מהי מדינת ישראל עבורי? למה אני קוראת בית?

אם לא נשוחח נמשיך להפקיר את עצמנו לקצוות. כי רק כשמזמינים את כולם לשבת סביב השולחן ולדבר, הקצוות חוזרים למידות האמיתיות שלהם והופכים למיעוט של קולות בתוך ים רחב של קולות מתונים.

כלי 4 – יצירת משמעות מלמטה למעלה, עד לתמונה הגדולה

תמונה נחשבת איכותית ועשירה ככל שיש בה יותר פיקסלים.

אחד האתגרים הגדולים בהבנת מציאות של מגוון הוא החשש מהיעדר עקביות; החשש שלא נוכל ליצור תמונה אחת מריבוי הפרטים. כדי ליצור תמונה אחת מפרטים רבים יש למפות אותם ראשית לקטגוריות, מהקטגוריות יוצרים קטגוריות על שמקשרות ומחברות בין הקטגוריות לסיפור אחד. כך נבנית היררכיה של משמעויות מלמטה למעלה, עד לקבלת תמונה עשירה, עמוקה ואיכותית של המציאות המשותפת. זהו כלי עבודה בסיסי בחוכמה קולקטיבית. היום הבינה המלאכותית יודעת ליצור קטגוריות בשניות ספורות ובזמן אמת, ללא מיומנות מיוחדת.

כלי חמישי: מעבר מהעדפה להסכמה

ידוע כי כדי להגיע להסכמות חברתיות נדרשת פשרה והתאמה למגבלות ולאתגרים. אבל במקום להתפשר על התוצר הסופי, כפי שבדרך כלל קורה בתהליכי משא ומתן, אפשר להתפשר על מרחבי ההעדפה.

במילים אחרות, לוותר על הניואנסים ולהיצמד לתמונה הגדולה. חוק 80/ 20 עובד גם פה: רוב הזמן כנראה נסכים על 80% מהדברים ולא על 20% שהם ההעדפות הספציפיות שלנו. בקבלת החלטות, חשוב להתמקד בהסכמות ולנטרל את ההעדפות. ליצור פתרונות עד לשלב שהם ייכנסו למרחב ההסכמות ויוסרו ההתנגדויות אליהן. כלומר, כולם ירגישו בטוחים מספיק ביחס לפתרונות שיעלו.

כאשר אנשים מגבשים פתרונות, הם לומדים לקחת אחריות על האתגרים שבדרך. זוהי גישה פרגמטית, שנקראת 'משילות דינמית' או 'סוציוקרטיה'. היא עוסקת בגיבוש פתרונות טובים לעכשיו ובטוחים מספיק לנסות, מתוך דיאלוג בקבוצות סוציולוגיות.

כלי 6 – ריבוי עתידים ואפשרויות

אנחנו רגילים לחשוב על המציאות כדבר לינארי, שיש בו קשרים ברורים בין סיבות לתוצאות. זה אולי מתאים לפוליטיקאים אבל זה בשום אופן לא קשור לחיים עצמם.

בכל רגע נתון מגוון של שחקנים במערכות החברתיות שלנו יוצרים פעולות שיש להן יחסי גומלין והשפעה על המציאות. במציאות של מערכת עם מורכבות גבוהה, הדפוסים לא תמיד גלויים ולא תמיד ישירים.

המוח שלנו, במבנה שלו שואף לפשטות, לחסכון אנרגטי. אנחנו מחפשים תשובות פשוטות וקלות שיחסכו אנרגיה. המוח האנושי, אם כך, מחפש תשובות עם סימני קריאה, המפשטות את המציאות, שעוזרות לו לסנן את ערימות המידע והגירויים, כדי שנוכל לספר סיפור שלם ועקבי על הסובב אותנו. ניווט בשפע ומורכבות מאתגר מאוד את האוטומטיים שלנו.

בחיים עצמם כמו שכולנו יודעים, מידת השליטה שלנו נמוכה, יש הפתעות, יש מגוון של דרכים להגיע למטרות – ולפעמים כשלא מצליחים להיכנס דרך הדלת, אפשר להיכנס דרך החלון.

אם היינו מאמצים את האמת הפשוטה הזאת ואת חוסר הוודאות במקום להתנגד לו או לפחד ממנו לתוך המערכות החברתיות שלנו, אולי היינו מאוימים פחות מדעות שונות, מנקודות מבט מרובות. היינו מתחילים לראות כל ניבוי כאפשרות סטטיסטית אחת ולא כאמת מוחלטת. היינו מתחילים לנהל את השיח על העתיד כשיח של אפשרויות ולא של נסיבות ואילוצים.

ניהול מגוון דורש להניח כי קיים גם מגוון אפשרויות, ושהדינמיקה הנוצרת מתוך מפגש בין שונים, יכולה ליצור אפשרויות חדשות שלא היו שם קודם.

נכון, זה דורש יותר זמן, זה מצטלם פחות טוב אבל בטווח הארוך זה יכול להוציא אותנו מתקיעוּת ולופים ולהרחיב את מנעד תמונות העתיד המיטביות.

סיכום – ממערכות חברתיות ברות קיימא למערכות חברתיות מתחדשות

נחלת הכלל של החברה הישראלית עוברת התעמרות בשנים האחרונות על ידי קבוצות כוח ואינטרסים וגם על ידי התקשורת. היא נרמסת ברגל גסה על כל הטוב והיפה שבה. זוהי טרגדיה מהונדסת היטב. אך בידיים שלנו לעצור את ההידרדרות ולשאוף ליצור מרחב חברתי ישראלי מגוון, שבו נשמעים כל הקולות, שבו מחלוקות הופכות לדעות והעדפות ולא לאמיתות מדומיינות. מרחב שבו אנו כאזרחים מפשילים שרוולים ולוקחים חלק פעיל בבנייה משותפת.

אנו צריכים לשאוף לחברה שאינה רק שורדת, או בת קיימא, אלא לחברה מתחדשת. מגוון יכול להיות האנרגיה המתחדשת הסודית שלנו, כי שם טמונה העוצמה שלנו כחברה וכעם. תמיד ידענו להפוך את המחלוקות ואת השונות שלנו לכוח ניגודי משלים שיוצר פתרונות שרק המוח היהודי והישראלי יכול ליצור.

כמו השמש, הרוח והמים, גם המגוון הוא משאב שנוכל להפיק ממנו אנרגיה ותמונת עתיד. זה הזמן להיפרד ממציאות של 'שחור לבן' וליהנות מהאושר שצבע מביא לחיים.

המלצת קריאה – שלושה ספרים מעולים, שנתנו לי השראה, פתחו את הראש והלב:

• המין האנושי – הסטוריה של תקווה, רוטחר ברחמן
• הכל דפוק – ספר על תקווה, מארק מנסון
• כוחם של זרים – ג'ו קהיין