בחג האחרון שהיתי עם משפחתי ארבעה ימים בקמפינג על חוף הים עם חברים. זהו אירוע אותו אנו מקיימים כפעמיים בשנה קבוצה של כחמישים חברים וחברות שהקשר בינינו הוא רשתי ומתנהל באופן של "חבר מביא חבר" ובמהלך ארבעה ימים הקבוצה כולה בהתארגנות עצמית ובהשתתפות מקסימלית וזאת ללא מנהל או מנהיגה. ההתארגנות היא עצמית ומתנהלת בערך כך: משהו אומר שהוא רעב ומשהו זורק משהו על המנגל, משהי מכינה סלט ומשהו מוסיף עוד משהו למנגל ומשהי מכינה תבשיל שיהיה ליד..אחרי שמסיימים משהו מתחיל לפנות ומשהו הולך לשטוף כלים ועוד משהו מצטרף אליו ועוד משהו מחליט לנקות את המחצלות ומשהו אחר בכלל נסע להביא מים…וככה ארבעה ימים, חמישים אנשים באים הולכים והכל מתקתק והכל בניהול עצמי. כמנחת קבוצות שחוקרת את תחום ההנחייה ההשתתפותית שאלתי את עצמי:מה אני יכולה ללמוד מהחוויה על מנהיגות השתתפותית בקבוצה?מהם התנאים שהיו שם שאפשרו את המצב בו אנשים מתנהלים בכוחות עצמם?האם ואיך זה יעבוד בעולם האמתי?משהותי בחוף הים זיהיתי ארבעה דפוסים שחזרו על עצמם:1.נדיבות- "כל מה שיש לי הוא לא רק שלי"! לדוגמא, לא היתה התארגנות משותפת של קניית אוכל ומים ואנשים שיתפו אחד את השני כל הזמן ולא היה "זה שלי"2.לא להגיד! פשוט לעשות ותמיד משהו יצטרף- לדוגמא, אם משהו רצה לסדר את הציליה הוא לא הכריז : "מי בא לעזור לי" הוא התחיל ואנשים הצטרפו אליו3.לקחת אחריות על משהו אחד קטן כל פעם- לדוגמא, לא קיימנו בינינו "חלוקת תפקידים" מוגדרת (מי אחראי על המטבח? מי אחראי על הצל?), אלא אנשים לקחו אחריות על דברים קטנים שצצו תוך כדי, כמו שטיפת כלים או להכין סלט.4.לאף אחד אין בעלות על המרחב, המרחב הוא משותף לכולנו- לדוגמא, אם משהו רצה להזמין חברים הוא יכל לעשות זאת באופן עצמאי ללא כל "בקשת רשות" מאנשים.כמנחת קבוצות שחוקרת את הנושא של הנחייה השתתפותית אני תמיד סקרנית ללמוד על איך קבוצה יכולה לפעול בכוחות עצמאיים ללא מינימום מעורבות, שליטה או מניפולציות חיצוניות של יועצים/מנחים חיצוניים ולהצליח באופן מיטבי להשיג את מטרותיה. כמי שעוברת תהליך של "שחרור השליטה שלי כמומחית לענייני קבוצות" אני מבינה ויודעת שככל שמנחים/יועצים "משחררים" ככה יש יותר מקום לקבוצה להיות בתהליך של התהוות ויצירה משותפת ולמקסם את החוכמה המשותפת לה.טוב זה לא חוכמה להיות השתתפותיים בחופשה על הים עם החבר'ה – האם גם בחיים האמיתיים זה יכול לעבוד? האם צוות בארגון יכול להתנהל כמו בחופשה על הים עם החבר'ה?מה אתםן חושבים.ות?דברו אלינו דברו איתנו …
3 מחשבות על “אני והחבר'ה – על חופשה השתתפותית”
מעניינת אותי איך נוצרת האוירה שמאפשרת לכולם להפגין את הדפוסים האלה?
כי בסופו של דבר יש 'סטארטרים' – מי שהקים ויזם שהדבר הזה יקרה – והם בדרך כלל נתפסים אוטומטית כמו המובילים.
זה סוג של פרדוקס (בוא נקרא לו 'פרדוקס ההשתתפותיות' 🙂 ), איך מארגנים את הקבוצה לפעול ברוח מסויימת מבלי להיות המארגנים של הקבוצה?
אחלא שאלה בן!
במקרה של החבר'ה שלנו 'הרוח' של 'הסטארטרים' היא רוח של נדיבות והזמנה פתוחה לכולם לקחת חלק וזה מחלחל לכל הכוונים. אני מאמינה שגם בסוגים שונים של התארגנויות 'הרוח' של המיסדים/סטארטרים/מנהיגים מאוד משפיעה על אופי ההתארגנות ועל אופי היחסים. הטריבונה היא דוגמא מצוינת לזה. עוד כשהיינו בשלבי טרום הקמה היה לנו ברור בשיח הפנימי שלנו (שני, בן ואני) שאנחנו מוציאות קריאה להקמה של ארגון שיהיה מבוסס על ערכים של נדיבות, מנהיגות השתתפותית וכיו'…כלומר- בכדי שא.נשים יקחו חלק צריכים להיות תנאים מבניים/ערכיים לכך…
אחלא שאלה בן!
במקרה של החבר'ה שלנו 'הרוח' של 'הסטארטרים' היא רוח של נדיבות והזמנה פתוחה לכולם לקחת חלק וזה מחלחל לכל הכוונים. אני מאמינה שגם בסוגים שונים של התארגנויות 'הרוח' של המיסדים/סטארטרים/מנהיגים מאוד משפיעה על אופי ההתארגנות ועל אופי היחסים. הטריבונה היא דוגמא מצוינת לזה. עוד כשהיינו בשלבי טרום הקמה היה לנו ברור בשיח הפנימי שלנו (שני, בן ואני) שאנחנו מוציאות קריאה להקמה של ארגון שיהיה מבוסס על ערכים של נדיבות, מנהיגות השתתפותית וכיו'…כלומר- בכדי שא.נשים יקחו חלק צריכים להיות תנאים מבניים/ערכיים לכך…