הירהורים על מנהיגות השתתפותית עירונית לאור פסטיבל שייח אבריק בטבעון

אמ;לק –
פסטיבל שייח אבריק בטבעון הוא יוזמה של מאות תושבים, שבוחרים ליצור תרבות קרוב לבית. שירלי מרום ושימי שניידר, מיוזמי הפסטיבל, היו איתנו ביום למידה של "המעבדה למנהיגות עירונית". במפגש דיברנו על ערוצי המנהיגות המרכזיים בהתארגנות. הערוץ הראשון – הוא מערכת היחסים בין תושב-חולם-יזם לחברו. איך מאפשרים לכל תושב להרגיש מוזמן? איך מאפשרים לכל תושב להתחבר מתוך הכח המניע הפנימי שלו? הערוץ המנהיגותי השני הוא בתוך מערכת היחסים בין הפרט לקולקטיב. זו מערכת יחסים שמשתקפת גם בין תושב-חולם-יזם לבין צוות ההפקה של הפסטיבל, וגם בקשר שבין צוות ההפקה של הפסטיבל לבין קולקטיבים אחרים – העירייה, המתנ"ס, המשטרה. ערוץ שלישי הוא מנהיגות האקוסיסטם. זוהי ההשפעה של היכרויות, מערכות יחסים, תבניות מחשבתיות ופרדיגמות אשר מתורגלות בתהליך הכנת הפסטיבל. והאפקט שלהן ניכר גם אחרי שהפסטיבל מסתיים – בכל אחת ממערכות החיים בעיר טבעון. סיימנו את המפגש עם ההבנה שעשייה השתתפותית שמתחילה בתבניות מחשבה ויצירת תרבות, משפיעה מאוד על אופי החיים בעיר – ממערכות יחסים ועד תכנון ובניה.

מבוא: פסטיבל נולד – תבניות מחשבה

פסטיבל שייח' אבריק נולד בנקודת החיבור בין 2 תבניות מחשבה. הראשונה מדברת על הסמכות לקבוע, לאצור תרבות. זו תבנית מחשבה שמבקשת להחזיר את הריבונות על בחירת, הגשת התרבות – חזרה לתושבים. הכוונה היא – שכל אחת ואחד מאיתנו יכולים להחליט מה היא תרבות בשבילנו. איננו צריכים את רשויות המדינה ש"יספקו" לנו תרבות לעם.

תבנית המחשבה השניה שבבסיס הפסטיבל היא המעבר מחברה מבוססת צרכנות לחברה של יצרנים-צרכנים – יצר-כנים/prosumers. כלומר, מי שהיו רגילים לצפות ב"הופעות" הופכים להיות מי שמופיעים בעצמם, מארחים בעצמם, מפיקים בעצמם.

כפי שאמר בהמשך ארז לוין, מיוזמי פסטיבל נוה נאמן בהוד השרון – כדי ליצור פסטיבל צריך פשוט להכנס ל- "festival state of mind" – כלומר – להכנס לתבנית מחשבה שאומרת, כל צעד לקראת הפסטיבל צריך להיות מעין זרע-עתיד של פסטיבל. ערב התנעה הופך למסיבת התנעה עם הופעות חיות ותקליטנים. הזמנה לישיבת הפקה הופכת לקליפ לשיר. ישיבת הפקה הופכת לג'אם שגולש לשיח הפקה. כשכל דבר מרגיש כמו פסטיבל – הדרך מתמזגת עם היעד. אנחנו כבר שם. 

כמו במודל הקרחון שמציג אוטו שארמר בתיאוריה U, שינוי בתבניות המחשבה מפיק שינוי מערכתי. לשינויי התבניות הללו לקח שנים לצמוח בטבעון. ועם זאת מרגע שהם נתפסו – השינוי החל להתגלגל, וכפי שנראה במאמר, השינוי הגיע לכל ערוץ מנהיגותי ביישוב.

ערוץ ראשון: הזמנה לשותפות בין תושב-חולם-יזם לחברו

השאלה הראשונית היא, מעבר לתרבות שמספקים לנו – מה כל אחד מאיתנו רוצה לצרוך? מה כל אחד מאיתנו רוצה ליצור? מה החלום שלי? שלך? ואיך אפשר לחבר ולהעצים בין חלומות? תהליך ההזמנה מתחיל בשיח על חלומות. מה החלום שלך? מה היית רוצה להגשים בתוך / באמצעות פסטיבל?

חלק מהעניין הוא גם חיבור בין כשרונות. הגילדות, הן חיבור בין קבוצות שייכות. בעלי מקצוע מתחום הכתיבה ועריכת תכנים. בעלי מקצוע מתחום העיצוב והגרפיקה. כולם ביחד מקימים גילדה של כותבים ומעצבים. ואז נולד עיתון. בעלי המקצוע מתחום המוזיקה – כותבים, נגנים, זמרים – מתאגדים לגילדת המוזיקאים. ואז אפשר לנהל שיח וליצור הסכמה בשאלה – האם ההשתתפות וההופעה בפסטיבל תהיה בתשלום שכר או בהתנדבות? מסתבר שהמוזיקאים מעדיפים להתנדב כדי לשמור על הרוח הייחודית של הפסטיבל.

שאלה פתוחה נוספת היא כיצד מגיעים לקהילות נוספות באיזור היישוב ובתוך היישוב? בהתחלה נערכו פניות מלאכותיות להזמנת קהילות כאלו, אבל הן לא נשאו פרי. כמו שאומר שימי שניידר – קהילות צריכות להרגיש שהן מוזמנות. וזה מגיע ממקום מאוד עמוק. האם הציבור מרגיש שהוא מוזמן? איך עושים הזמנה טובה? ואיך מרגישים ה"ותיקים" / "שמרנים" /  "ילידים"? האם הם מכירים באותנתיות של הלב הפתוח שמזמין אותם לשותפות?

ערוץ שני: הזמנה לשותפות בין הפרט לקולקטיב

איך יוצרים שותפות בין יחיד וקבוצה? בשייח' אבריק החליטו ללכת על מודל דואוקרטי – מי שעושה משפיע. כמו שאומרים במידברן, if you see a job, it's your's. והמשמעות היא שאם אתה אחראי על זה, אז גם יש לך הסמכות להשפיע על זה. בטבעון קוראים לזה: "מי שנמצא בשטח – מחליט". אם אני מוביל את התחום הטכני, אז כל ההחלטות הטכניות הן שלי. אם אני מוביל הופעה אצלי בסלון, ברור שאף אחד לא יקבע מה יקרה אצלי בסלון חוץ ממני.

מערכת היחסים בין הפקת הפסטיבל לבין הרשות המקומית התחילה במקום מאוד צנוע. הכוונות והציפיות היו גדולות – הרצון היה שכל אדם יתחבר לפסטיבל דרך חלום אישי שלו. וכל נציג של רשות ממשלית, יתחבר דרך חלום אישי שלו. אבל לכל הפחות, גם אם כרגע חסר התחברות מתוך חלום – הבקשה מהרשות המקומית הייתה, קודם כל אל תפריעו. אחרי שהפסטיבל הראשון התקיים והיה הצלחה מסחררת, ברור שפתאום כולם רוצים להיות חלק מזה. גם המועצה המקומית.

השיח עם המשטרה התחיל דווקא עם מפקד תחנת משטרה שהצליח להגיע עם החלום האישי שלו – לקיים בתחנת המשטרה ערב הקרנה של סרט שמצא חן בעינייו. אבל כבר שנה לאחר מכן, המפקד התחלף והחיבור היה אחר. שירלי מרום ויונתן לוי, שהיו אמונים על הקשר עם המשטרה, הפכו ל"עושי הצרות" של המחוז, מבחינת המשטרה. זה אישי. זה הכל אנשים. אז שוב השאלה היא גם כשאין חלום – איך יוצרים חיבור אישי.

בהקשר של החיבור עם המועצה, שימי שניידר מספר שדווקא בשנה הראשונה ראש מועצת טבעון היה בעד הפסטיבל. והוא הפנה את צוות הפסטיבל לעבוד עם המתנס. אבל, צוות המתנס הרגיש מאוים. אולי חשש שהפסטיבל יהפוך את המתנס למיותר? מתוך הדינמיקה הזו של חששות – מתפתח מאבק בין המתנס לפסטיבל, מאבק שרק מחזק את המאמץ התושבי. בסגנון "התכנסות סביב הדגל".

בסופו של דבר, אומר שימי, הפסטיבל הוא אירוע של התושבים, שבו 90% מהאירועים בכלל קורים בסלונים פרטיים ובמרפסות של אנשים פרטיים. אז עדיף לעבוד בשיתוף פעולה עם הרשויות. וכדי לעשות חיבור טוב לממסד, צריך לבוא בגישה פייסנית וחותרת לשיתוף פעולה נעים. אבל כן להדגיש את העוצמה האזרחית שיש לפסטיבל.

ערוץ שלישי: מנהיגות אקוסיסטם – האפקט על הקהילה והעיר

מה ההשפעה של פסטיבל כזה? קודם כל, שימי אומר, הפסטיבל הוא תהליך רפלקטיבי. הוא מעשיר את הרפקלציה. השיקוף הזה מייצר עומק. והוא מביא את הפרט לשלב הבא. מאדם שורד לאדם מתפתח. מקהילה שורדת לקהילה מתפתחת.
ברמה הטכנית, הגיאוגרפית, היו בטבעון הרבה אנשים שמתעסקים בתרבות, אבל עשו את זה בתל אביב. הפסטיבל איפשר להם לעשות תרבות קרוב לבית. על הדרך, טבעון הופכת למעצמה תרבותית.

הפסטיבל יוצר רשת סבוכה של מערכות יחסים יצרתיות. שלא תלויות בחפץ או בכסף. פשוט הגשמת חלומות בהתנדבות. מתוך לב פתוח. סוג מערכות היחסים הללו, מערכות היחסים היצרתיות, הן מערכות יחסים טרנספורמטיביות. וכשפתאום פוגשים שותפים יצירתיים בתור בדואר, בסופר, בבנק – פתאום כל החויה של מה זה אומר להיות מישהו שגר כאן, משתנה. בפסטיבל מידברן, אנחנו עוצרים את העולם ויוצרים אוטופיה זמנית בתוך טריטוריה מוגבלת. שייח' אבריק יוצר את האוטופיה כאן, בשכונה שלנו. כך הישוב הופך למגרש משחקים, נוצרת הסתכלות אחרת על המרחב.

למעשה, יש השפעה עצומה מחוץ לפסטיבל. אפילו בבחירות למועצה, נבחרה רשימה שהאג'נדה שלה היא משילות קשובה והשתתפותית. במקום תוכנית אב לבינוי בטבעון, שהייתה OUTDATED ולא רלוונטית לאופי התושבים, גילדת המתכננים שנולדה לקראת הפסטיבל, הולידה האקאתון תכנוני – להכנת תוכנית אם חדשה לטבעון.

אחרית דבר

ראינו איך בחירה להקשיב לחלומות, לבנות גילדות וליצור תרבות ביחד – מובילה יישוב שלם מעיר לינה למגרש משחקים, לאוטופיה, לגן עדן. בואו לשייח' אבריק. הקימו פסטיבל בשכונה שלכם.