הדימיון מדבק
לפני יותר מעשור כתב אמיר כרמל בלוג דימיוני באתר 'שינוי ירוק' (שהקדים את זמנו והיה רשת חברתית חזקה. עד שפייסבוק דחקה אותו למצולות ההיסטוריה הדיגיטלית). כרמל כתב על הקמה של יוזמת טרנזישן* בבניין שלו. הוא לא הרגיש שיש ביכולתו להקים יוזמה כזו באותם ימים, אך יכל לדמיין איך זה היה נראה אילו הפעיל אותה. הפרקים שכרמל כתב היו מלאי חיים והציתו את הדימיון שלי ובסופו של דבר גרמו לי לצלול לתוך הרעיון של יוזמת הטרנזישן ולהביאה לארץ.
רוב הופקינס, ממקימי תנועת הטרנזישן העולמית, עוסק הרבה ביכולת שלנו לדמיין עולם אחר. כמו הוגים רבים אחרים העוסקים במשבר האקלים, גם הופקינס טוען שמשבר האקלים הוא משבר של דימיון. לדבריו הדימיון שלנו מכווץ ומדוכא בעידן של חרדה ובדידות, כשאנו מבלים שעות מול מסכים ופחות בטבע ובמשחקים, וכשמערכת בתי הספר מדכאת את הדימיון. בתקופה בה הפוליטיקה עסוקה בהישרדות פוליטית, אין מקום לחזון ואין מרחב לדימיון ולבחינה של הרחבת טווח האפשרי.
אני זוכר שאחד הדברים שהכי טלטלו אותי כשפגשתי את הופקינס ואת יוזמת הטרנזישן היתה הקריאה הבסיסית שחרף כל המשברים, שאין לנו ספק שנעים לעברנו, עדיין העתיד יכול להיות יותר טוב. מבחינתי זו היתה אמירה רדיקאלית, מערערת. עד אז ההסתכלות שלי אל העתיד תמיד היתה מהולה בפחד מהתדרדרות. פתאום ההבנה שבאמת יכול להיות יותר טוב, אפילו אם חלק מהתנאים החיצוניים יהיו קשים יותר, נשפה בי אנרגיה חדשה.
שריר הדימיון
הופקינס מאתגר אותנו לשאול – איך ניצור פעילות שתזין את הדימיון שלנו? שתאפשר לנו לחלום על עולם טוב יותר? הוא אומר שהדימיון הוא כמו שריר שצריך לאמנו. וככול שנאמנו כך נוכל להשתמש בו יותר בקלות. אבל כדי לאפשר ל'שריר' הדימיון להתפתח נדרשים תנאים מאפשרים של זמן, מרחב, רווחה.
תנאים אלו אינם רק 'חיצוניים' אלא גם 'פנימיים'. המרחב הבטוח שנדרש הוא גם פנימי. דונלה מדוז במאמר החשוב שלה 'לחזות עולם בר קיימא' (ניתן לקרוא אותו במקראה של מרכז השל "קיימות: חזון, ערכים, יישום" בע"מ 44) מתארת את הניסיון המר שלה לעורר דימיון של עולם ללא רעב, בקרב מומחים ופעילים הפועלים בזירת מיגור הרעב בעולם. במאמר היא מתארת את החסם של אחד ממשתתפי סדנה כזו: "הפער בין מה שידע, או מה שציפה לו, לבין מה שהוא כמה אליו, היה מבחינתו כבד מנשוא…..[אחד המשתתפים אמר:] יש לי חזון, אבל לומר אותו בקול רם יגרום לי להרגיש ילדותי ופגיע. אני לא מכיר אתכם טוב מספיק כדי לעשות זאת". המשתתפים בסדנה לא הצליחו להיכנס למרחב בטוח, כפי שעולה מההסבר של הופקינס.
בעקבות החוויה הקשה שלה, ניסחה מדוז כמה טיפים לעידוד הדימיון בדרך ליצירת חזון. בין השאר היא מציעה להתרכז במה שרוצים ולא במה שנתפש כאפשרי כרגע, כדי לא להיות כבולים לצרות הראייה של ההווה (שלעיתים מרגיש תקוע). לצורך כך היא גם מציעה להשתחרר מאכזבות העבר (כמו באהבה, לא?). מלכודת נוספת שמדוז מזמינה אותנו להתגבר עליה היא תחושת האחריות להגשמת החזון. מכירים את זה שרעיונות נחנקים כשאומרים "אם אתה לא יודע איך להגיע לשם אז אל תציע"? אז בהקשר הזה מדוז כותבת שמכיוון שדרך היישום אינה ידועה מראש, מתפתחת ומגיחה (emerges) ככל שמתקדמים איתה, אין חובה לדעת מראש את כל המסלול אל החזון המדומיין. יחד עם זאת, היא כותבת שלרציונליות ול'רגליים על הקרקע' יש תפקיד חשוב שאינו לבטל את היכולת לדמיין אלא לעזור לעצב את הדימיון באופן אחראי. דרך נוספת לטענתה ליצירת חזון טוב ואחראי היא לדמיין וליצור אותו בעבודה משותפת של קבוצה (ועדיף הטרוגנית או מייצגת).
מדוז מציעה לנסות להציב את עצמנו בתוך תמונת העתיד ולהיעזר בשאלות שיעזרו לנו לחוש ולחוות באופן רב חושי את העתיד המדומיין. היא מדגישה שכדאי לא רק לדמיין 'היעדר בעיות' אלא גם לכלול את 'נוכחותן של ברכות'. ולשים לב בחלימה לדברים שנמצאים וגם לדברים שאינם. אחת הטכניקות לעשות זאת, בפורום קהילתי, היא להמחיז מהדורת חדשות או כל פעולה יומיומית אחרת ולהביע דרכם את הערכים והפרקטיקות של העתיד שאנחנו מדמיינים.
כשהנחתי תהליכי חלימה ארוכי טווח, ההמלצה שלי היא להיעזר בחוויות והתמונות כפי שמדוז מציעה, אבל גם לנסות לתרגם את הדימויים שאנחנו אוספים לכדי ערכים כללים יותר. בסופו של דבר, לא כדאי שנתאר את העתיד רק בכלים המוגבלים של ההווה, אבל במושגים שבונים את הערכים בהווה כן יכולים לשרת אותנו ולהיות רלוונטיים לעתיד (או במילים אחרות, חשוב לכוון אותנו למגדלור ערכי ולא ליצור פיקסציה לדימוי מסויים).
גם לפי שיטת חלימת הדרקון (שברוך מהטריבונה, ילמד בקרוב) אנחנו נעזרים בשאלה מחוללת, ששמה אותנו בעתיד הרצוי ושואלת במבט לאחור, מה עזר לנו להגיע אליו. מבחינתי, התוספת המיוחדת של חלימת דרקון לתהליך החלימה היא תחימתו בטווח זמן קרוב, דבר שעוזר להרגיש אותו כבר הגשמה (עוד על כלי החלימה הזה במאגר הכלים שלנו) ומאפשר ליצור ממנו פרויקט ועשייה קרובי טווח.
הקורונה כחדר כושר של הדימיון
לחלקנו זמן הקורונה יצר פאוזה עם תנאים טובים לפיתוח הדימיון. הזמן עצר, המרחב אומנם הוגבל אך זה גם יצר פוטנציאל לחיבור למקום ולמקומי, ואני יודע שלחלקנו היתה גם מעט רווחה (אומנם לא כלכלית, אך רווחה מטרדות ועומסי היום-יום העבודה והסידורים). העצירה הזו גרמה לרבים לשאול שאלות קיומיות ומהותיות. האם העתיד שלי צריך להיראות כמו השגרה שהיתה לפני ימי הקורונה? מה הדברים החשובים באמת בחיים? מה עושה אותי מאושר/ת?
עכשיו נשאלת השאלה האם השגרה שאנחנו רצים אליה בעיוורון תאפשר לנו לשמור משהו מ'זרע הפורענות' והטלת הספק הזה. או אם להסתכל על זה באופן יותר פרו-אקטיבי, איך ניצור מרחבים מעודדי דימיון (ולא מדכאי יצירה)? אילו שאלות מחוללות על עתיד אחר אפשרי וחיובי נשאל? איך מייצרים תרבות שמאפשרת דימיון? איך מרחיבים את יכולות הדימיון שלנו?
דוגמאות לשאלות מחוללות, בנוסף לאלו שמתחילות בנקודת עתיד, יכולות להיות: אילו דברים נעלמו מחיי/עבודתי/הקהילה שלנו בזמן הקורונה ושמחתי על היעלמותם? אילו דברים נעלמו והרגשתי בחסרונם? אילו דברים נוספו והייתי שמח שישארו? מה יאפשר לי לעשות את השינויים הללו?
אני חושב שתפקידנו כמנחים, כפעילי שינוי, כאנשים העובדים עם קהילות, קבוצות, ארגונים וחברות הוא לייצר מרחבים כאלו ולשאול את השאלות החשובות הללו. אחרת בקלות נחזור לדפוסים של לפני ימי הקורונה ונפספס את ההזדמנות הגדולה לדמיין עולם חדש ולנוע אליו.
*יוזמת הטרנזישן היא תנועה עולמית של יוזמות קהילתיות-מקומיות שפועל מלמטה למעלה (grassroot) כדי לעשות מעבר הדרגתי, רצוני ומושכל אל עולם שלא יוכל להישען על דלקים ממקור מאובני (נפט, גז, פחם) ויסבול משינוי אקלים. היוזמות שונות מאוד אחת מהשנייה מכיוון שהן אוטונומיות ומתאימות את פעילותן לתנאים המקומיים. אך משותפת ביניהן ההכרה בצורך להגביר חוסן קהילתי, הרצון לפעול באופן חיובי מהנה ומשתף ועוד. מוזמנים לקרוא עוד במדריך המצויין להקמת יוזמות טרנזישן שתורגם לעברית. ובאתר של רשת הטרנזישן העולמית (מעל 100 קהילות בכ-50 מדינות).