אז מה ההבדל בין הנחיה קלאסית להנחיה השתתפותית?

הנחיה השתתפותית היא תחום חדש שנמצא בהתפתחות מתמדת. היא שונה מהנחיה קלאסית ומזמנת לנו מנחי ומנחות קבוצות, הזדמנות ליצור שפה ופרקטיקות חדשות לעבודה עם צוותים, ארגונים וקהילות. אז מה מייחד הנחיה השתתפותית ובמה היא שונה מהנחיה "קלאסית"?

הנחייה VS עיצוב תהליך

הנחיה לפי מילון אבן שושן היא: "הוראה כיצד יש לפעול", ומנחה הקבוצה אמור, אם כן, לתת הוראות הפעלה לקבוצות (מה נעשה, מה מותר ומה אסור, מהם גבולות השיח, מי המשתתפים וכו'). המנחה כשמו כן הוא- מוביל את הדרך עבור הקבוצה. מנחה השתתפותי "לא מפעיל" את הקבוצה. הוא לא נותן הוראות הפעלה, ולרוב, הוא גם יתכנן וישתף את חברי הקבוצה (או נציגים שלהם) בתהליך. באופן שכזה הוא הופך "מיועץ חיצוני" לשותף. תפקידו לעצב תהליך בו הנוכחות שלו במרחב היא כמה שפחות מורגשת ונוכחת ועם מקסימום השתתפות של חברי הקבוצה בדרך להשגת מטרות משותפות.

המשגה VS איסוף

המשגה היא פרקטיקה שמנחים משתמשים בה ,לא מעט, כשהם רוצים להסביר או לסמן לקבוצה מה מתרחש ברגע מסוים (באיזה שלב התפתחותי הקבוצה נמצאת לדוגמא). ברוב המקרים זוהי פרשנות אישית של המנחה (כמו: "הקבוצה נמצאת כרגע בשלב ההמנעות מקונפליקט"), שממקמת אותו כמומחה מחזיק ידע שיודע יותר מהמשתתפים מה קורה. בנוסף, כשמנחה מביא את הפרשנות שלו כמומחה הוא מנכיח פרספקטיבה אחת למצב מסוים. הנחיה השתתפותית מבוססת על חוכמת הקולקטיב ומזמנת מגוון של פרספקטיבות, עמדות ודעות. איסוף (harvesting) היא פעולה שמכוונת לאסוף את החוכמה והידע של המשתתפים באופן מובנה שנותן מקום למגוון של פרשנויות, עמדות ודעות.

תת מודע קבוצתי VS חוכמה קולקטיבית

הנחיה השתתפותית מבקשת לסייע לקבוצה להשיג את מטרותיה ולענות על בעיות מורכבות. לכן, הסתכלות מפרספקטיבה דינאמית (מה לא מדובר? מה עומד מתחת לפני השטח?מה הפחדים הלא מדוברים של האנשים וכיו') לא רק שלא מסייעת לקבוצה, אלא מעכבת אותה בדרך למשימה המשותפת. הנחיה השתתפותית עובדת עם מה שעולה, מה שנוכח, מה שמדובר ומה שקיים עכשיו וגלוי. הבעיות המורכבות והדינאמיות של מציאות החיים שלנו דורשות מאיתנו פתרונות מהירים וחכמים. בנוסף, עבודה דינאמית, לעתים, מחלישה את הקבוצה מבחינה אנרגטית, עבודה על "האין", על הכואב ועל הלא מדובר לא גורמת לאנשים לפעול, ובטח שלא ביחד!

תפקידים בקבוצה VS ריבוי פרספקטיבות

בהנחיה השתתפותית אנחנו המנחים לא מסתכלים על תפקידים בקבוצה, אלא, על ריבוי פרספקטיבות. תפקידים בקבוצה הנם סדרה של התנהגויות גנריות בהקשר חברתי מסוים ( כמו: השעיר לעזאזל, המנהיג, הליצן וכיו'). סיווג משתתפים לפי תפקידים מסוימים הנה מקבעת ולא מאפשרת למשתתפים את החופש להשתנות ולהיות מי ומה שהם רוצים ובוחרים להיות בכל רגע. הנחיה השתתפותית מבוססת על ריבוי של פרספקטיבות שונות בקבוצה (ובכך לתרום חוכמה המשותפת של הקבוצה). בתהליכים השתתפותים אנחנו מזמינים משתתפים להיות מופתעים, להיות מי ומה שהם בוחרים, לצאת מאזורי הנוחות ולקחת חלק בתהליך של התהוות ויצירה משותפת.

אינטימיות VS אמון

תהליכים השתתפותיים לא מכוונים להשגת אינטימיות בקבוצה ולא רואים באינטימיות שלב הכרחי או תנאי בהתפתחות של הקבוצה. בנוסף, במציאות של קבוצות גדולות וריבוי משתתפים מאוד קשה ליצור אינטימיות. בתהליכים השתתפותיים משתתפים יכולים לפעול ביחד ולשתף פעולה גם ללא הכרות מוקדמת או אינטימיות. אמון הוא הכוח שמניע קבוצה של אנשים לפעול ביחד, והוא גם הכוח שמחבר בין משתתפים.

התנגדויות VS מידע

הנחיה השתתפותית לא מפרשת אי הסכמה, נחת רוח או אמירות של משתתפים שקוראות תגר על המציאות כהתנגדות. בתהליכים השתתפותים יש מקום וחשיבות רבה לביטויים שונים, לעמדות ולפרספקטיבות מגוונות שמקדמות את החוכמה המשותפת. כשמשתתף קורא תגר או לא מסכים נזמין אותו לבטא ולהביע את אי ההסכמות שלו ונשאל- "איך המידע הזה יכול לתרום לחוכמה ולידע שנרקם בקבוצה? ומה עוד אנחנו צריכים לדעת שאנחנו לא יודעים?". משתתפים שלא מעוניינים לקחת חלק בתהליך פשוט לא יהיו בו, מי שנמצא כנראה לא נמצא סתם.

הכסא הריק VS מי שכאן הם הא.נשים הנכונים

כל מנחה קלאסי מכיר את "הכסא הריק", הכסא שמשאירים ריק לזכר מי שלא הגיע או לא בא. לרוב מתנהל שיח בקבוצה על המשמעויות השונות שהכיסא הריק מביא לקבוצה ולמשתתפים, שיח שמוריד את המוטיבציה ולעיתים לוקח למקומות של אשמה, חוסר אמון ומערער על הביחד. הנחיה השתתפותית רואה ב"מי שכאן הם האנשים הנכונים", ומתייחסת לכאן ולעכשיו ולאנרגיה שנוצרת בין המשתתפים כדבר המהותי בהנעה לפעולה משותפת.