את הנסיעה ליישוב הררית-יחד עשיתי בטרמפ עם יואב ונעם. ברקע, ההתכוננות לקראת סופה חורפית גדולה. הגשם בא בלילה, אבל נסיעת הבוקר הייתה מעוננת חלקית עם ראות יפה וללא ממטרים. את הנוף היפה שנפתח לפנינו עם הנסיעה צפונה, ליוותה שיחה נעימה ומסקרנת. נעם סיים לכתוב עבודת תזה לתואר שני במחול. במהלך הנסיעה נעם הציג את הפרקים העיקריים בעבודה שלו, העוסקת בתחושת שייכות כפי שהיא נחווה במחול קונטקט אימפרוביזציה. החקר של נעם הביא חיבורים מעניינים ושלח אותנו לחקור את האימננטי מול הטרנסצדנטלי. כלומר, את כל מה שקורה עכשיו במציאות, מול מה שקרה לאבות-אבותינו או יקרה לבני-בנינו. בעודינו מדברים על השתתפותיות, תחושת שייכות ועל הזמני והעל-זמני, הגענו לבירת המדיטציה הטרנסצדנטלית בישראל: הררית-יחד.
המיקום המדהים ביופיו נבחר לארח את הריטריט החצי-שנתי שלנו, השותפים בטריבונה. הריטריט החמישי, למי שסופר. בהכנה לקראת הריטריט, מה שהפך כבר למעין שיטה קבועה, ניהלנו, חברי צוות ההיגוי של הריטריט, ראיונות אחד על אחד עם השותפים בטריבונה. הרעיון מאחורי הראיונות הוא לחקור ביחד, מה בעצם עומד על הפרק מבחינת הראיה של כל שותף מחד, ומה התמונה המצרפית לגבי האתגר הנוכחי שלנו בטריבונה. מה שניסחנו כמניע לריטריט היה – לחקור את הייעוד האישי והקבוצתי שלנו בטריבונה. למעשה מאז שנגענו וניסחנו את הייעוד ואת ערכי הליבה שלנו, חלפו כבר כשלוש שנים. הגיע הזמן לאוורר.
הריטריט התחיל בסדרה של ראיונות עומק 1:1, שבהם ניסינו להבין מה הייעוד שלנו כקבוצה, כפרטים. בתום הראיונות, הפתענו את עצמנו ולקחנו שיעור משותף במומחיות המקומית: מדיטציה. מה שנבע והופיע פתאום במהלך המדיטציה – היה איזשהו צבע אישי עמוק. פתאום ראינו איזשהו צבע חדש בכל שותף ושותפה בחדר. למה הכוונה? שאם עד היום חשבנו שהטריבונה מורכבת מאוסף אנשים שלכל אחד מהם שלל כישורים טכניים – ישראל יודע להנחות CBL, שני PBL, טלי יודעת OST וכו' – פתאום ראינו איזשהו מאפיין עמוק יותר, שמביא ייחודיות עצומה לכל שותף. למשל, אני ראיתי את הסקרנות שבי. שותפים אחרים ראו מטאפורה כמו למשל משתתפת שראתה עצמה כנמלה עסוקה, או משתתף שראה עצמו כמדען חוקר.
מעבר לקשת הצבעונית שנחשפה לנו, גילינו שבעצם המאפיין הזה, שנגלה לנו במדיטציה, הוא המנוע שמחולל את האנרגיה של כל אחד מאיתנו. דמיינו לעצמכם ארגון שמסוגל לראות את המנוע הפנימי, או כמו שאוטו שארמר, המפתח של תיאוריה U, אומר – להתחבר למקור.
אחרי המדיטציה התחברנו לרצון שלנו בזמן משותף, ביחד. אחרי כמעט שנה של סגרים, זה סופר נדיר להפגש פיזית במתכונת כל כך רחבה. בין השיחות הצלחנו גם להגביה ולדבר על הפוטנציאל והשליחות שלנו, הטריבונה. בין אם ברמת השדה המקצועי שלנו. אנחנו מרגישים שבמהלך 3 השנים הללו הצלחנו לתת כתף ותמיכה רצינית להתפתחות השדה ההשתתפותי בישראל. ואנחנו בהחלט מחוייבים להמשיך להיות כח תומך ומטפח בשדה הזה. עם זאת, חלקינו ראה צורך להסתכל גם על נושאים רחבים יותר במציאות הישראלית. נושאים שההשתתפותיות יכולה לתרום להם, ואולי אפילו ממש נחוצה בהם. שאלנו את עצמנו: איך נוכל להיות נכונים להגיע גם למקומות שמחוץ למעגלים המוכרים לנו?
אחת התובנות שהגיעה הייתה דווקא מתוך המדיטציה. הרהרתי בשאלה – אם המוטיבציה שלי נובעת מסקרנות, מה עוצר אנשים להתחבר אל הסקרנות הזו? והתשובה הייתה – קוצים. אחרי הגילוח, הזקן צומח שוב; השערות הצעירות הללו, יכולות להיות קצת לא נעימות למגע. צריך למצוא איך לקלף ולהסיר את הקוצים מהסברס כדי שהוא יהיה מתוק וטעים.
ברגע של אומץ החלטתי לנסות את התזה הזו גם לגבי הקבוצתי. שיתפתי את החברים בנקודת המבט הזו, שאולי לאנשים מחוץ למעגלים ה"רגילים" של הטריבונה, קשה להתחבר אלינו בגלל ה"קוצים" שלנו. אולי זה השפה הייחודית שאנחנו משתמשים בה, מעין סלנג מקצועי, לינגו כזה. אפשר שמעט מילים מתוכה מובנות רק למעט אנשים. אולי היא מרחיקה אחרים. אולי זו תחושת ה"אנחנו צודקים", שמגיעה דווקא מתוך תחושת השליחות; מתוך ההרגשה שיש לנו בידיים ידע שיכול לעזור לאנושות, אולי אנחנו נשמעים מתנשאים. אם לנסח את זה בצורה חיובית ואופטימית, בעצם גילינו שיש לנו אפשרות להפוך לנגישים יותר. אם נשתפר בדרך שבה אנחנו נראים בפני אותם שרחוקים מאיתנו – נוכל להשפיע גם בזירות חדשות.
הריטריט הסתיים במרחב פתוח שיועד לאפשר לנו להניע את התובנות שעלו לפעולה. כמו פעמים רבות בחיינו המקצועיים, המרחב הפתוח שנשאר לסוף מקבל מעט מאוד זמן. מחד, זה התבטא בכך שפתיחת המרחב הייתה משהו בנוסח "דבורים ופרפרים, חוק שתי הרגליים, זה מתחיל כשזה מתחיל. you know the shit. יאללה קחו פתק ותנו pitch". ומאידך, זה איפשר לנו ממש רק נגיעה זריזה ברעיונות לפעולה. במרחב הפתוח דיברנו על ריכוך ה"קוצים" פנימה והחוצה. פנימה, ניסחנו לראשונה את תהליך החפיפה בהצטרפות לטריבונה – שכבר בזריזות רבה נוסח להצעה להחלטה בהסכמה (CDM). ניסינו גם לנסח תהליכים ומנגנונים ארגוניים, שיתמכו בייעול וסנכרון עבודת המנהלה והשיווק שאנו עושים ביחד. והחוצה, דיברנו על הגדלת ה-R – "מקדם ההדבקה". כלומר, איך אפשר שהתכנים ההשתתפותיים שהטריבונה מציעה יגיעו למקומות נרחבים יותר בחברה הישראלית? אז יש כאן עבודה של הנגשה, אולי בשפה, אולי בבניית מסלולי מעורבות בהירים.
את הררית-יחד עזבנו עם ההתבהרות שאחרי הסופה הגדולה שהייתה כאן. יצאתי מהריטריט בהרגשה שהיה נעים להיפגש עם כולם, היה טעים מאוד (ותודה לציפי מ"מחלקת פינוקים" של הטריבונה). והיה מעורר השראה. גם כי הנוף בהררית עוצר נשימה, וגם בגלל הביחד והתנועה המשותפת שלנו. בסופו של דבר, כל הרצון לתת אימפקט מול לקוחות, בשדה המקצועי ובחברה הישראלית בכלל – יצליח, כנראה, אם נוכל להתחבר למנוע החזק ביותר שעומד לרשותינו – ההשראה.
