פרק 1 – למה הסכמה?
כולנו מכירים את התחושה של להיות המיעוט שמקבל הכתבה מהרוב. זה יכול להיות בבחירה לצבע החולצה בכיתה, בבחירות לכנסת, בהצבעה על יום הישיבות של הצוות שלנו, או בהחלטה על קבלה של משפחה חדשה לקהילה שלנו. לבחירה של רוב (שאנחנו נוטים לטעות ולקורא לה דמוקרטיה, למרות שדמוקרטיה מכילה סט הרבה יותר רחב ומורכב של ערכים וכלים) יש מחיר גדול. המיעוט מרגיש דחוק ויותר קשה לגייסו לשיתוף פעולה. נקרא לזה עריצות של הרוב.
מהצד השני רובנו גם חווינו את הרצון ליצור קונצנזוס – הסכמה מלאה של הקבוצה. כשמושגת הסכמה כזו, תחושת ההצלחה היא גדולה. אך יש איתה כמה בעיות אופייניות: הראשונה היא שלעיתים זה לוקח המון זמן (למרות שזה יחסית פתיר, בכלי הנחייה מתאימים). שנית, יש את זכות הוטו, שיכולה לטרפד מהלכים מורכבים בהתנגדותו של קול אחד. נקרא לזה עריצות היחיד, כי לצערנו, לעיתים, המניעים אינם ענייניים מאוד. ושלישית, יש סכנה של רידוד ההצעה למכנה משותף נמוך כדי לרצות את כולם (סכנה שקיימת גם בהסכמה, עליה תיכף נדבר, אך הכלים שנלמד במאמרים הבאים עוזרים לנטרל אותה).
קבלת החלטות בהסכמה נכנסת בטווח בין בחירת הרוב לקונצנזוס. היא מתאימה לקבוצות, צוותים, ארגונים ואפילו קהילות, שמעוניינות לרתום את חוכמת הקבוצה ויחד איתה לרתום את השותפות שלה. היא עובדת טוב יותר בצוותים או קבוצות שפועלות או נעות לכיוון מטרה משותפת, אך לא בהכרח. וניתן גם להיעזר בשפה של ההסכמה ליצירת מטרה משותפת כזו.
קבלת החלטות בהסכמה מאפשרת לדברים לקרות. לאנרגיה של הפעולה והיצירה בקבוצה להניע אותנו, מבלי לתקוע מקלות בגלגלים או ללחוץ על הבלמים. לכן הנחת העבודה היא שקודם כל כן, או ליתר דיוק אנחנו אומרים כן כל עוד אין סיבה טובה מספיק לומר לא. דמיינו סביבה שכל הזמן משדרת לכם 'כן. תעשו. תתנסו'. מרגישים את הקלילות? את התנועה? לשם אנחנו רוצים להגיע. מלבד תחושת החופש והיצירה שמתחזקת בסביבה כזו, גם תחושת האמון בקבוצה גדלה. ואנחנו יודעים שאמון בונה עוד אמון.
אבל איך נגיע לשם ולא ניפול לבורות מסוכנים? התשובה לזה נמצאת במקרים בהם יש לנו סיבה טובה וברורה לומר לא. מהי סיבה לומר לא? אם ההצעה שעליה אנחנו דנים אינה טובה מספיק לעכשיו ואינה בטוחה דיו כדי לנסות אותה. אלו שתי הסיבות לעצור הצעה. כמאמר המשורר, כל מה שצריך זה לשאול את עצמנו is it good enough for now and safe enough to try? ניתן גם לסובב את זה ולשאול: האם יש סכנה אם נלך עם הרעיון/הצעה שיש לנו עכשיו? [זו התורה על רגל אחת. אם אתם חייבים לעצור את הקריאה אז לפחות קיבלתם במתנה רעיון שכמו זרע קטן, נושא פוטנציאל לשינוי גדול.]
ומה זה אומר?
זה אומר שאני לא חייב לאהוב את ההצעה. מספיק שלא אתנגד לה. מספיק שהיא נתפסת אצלי (על סמך כלל הידע, הניסיון ואפילו האינטואיציה שלי) כמספיק טובה לעכשיו ובטוחה דיו לנסות. טובה, לא מושלמת. עם דגש על עכשיו ולא על העתיד. ומבלי להוות סיכון ברור. אם ההצעה עוברת בתנאי הסף הבסיסיים האלו – אז מבחינתי ניתן להמשיך איתה ולהתנסות בה. כי ארגונים שמסוגלים ליצור ניסיונות חדשים ולהגיב למציאות הפנימית והחיצונית הם ארגונים חיים, כמו אורגניזמים בטבע. הם מתפתחים, עירניים ומצליחים להשתנות בעולמנו המורכב מאוד.
ניקח את הדוגמה של גיא, שותפי מהטריבונה. נניח שאנחנו קבוצה שרוצה להזמין ביחד מגש פיצה אחד (זו מטרה משותפת), ולראות איזו תוספת אחת נוכל לשים על כולה. אנחנו עלולים להיקלע לבעיה. כי לכל אחד יש תוספת אהובה אחרת. והתוספת האהובה על אחד (בצל למשל) אינה האהובה על אחר (שנניח אוהב זיתים). אבל אם נשאל את כולם איזו תוספת הם לא יאכלו בכלל, נוכל לפסול את כל האפשרויות הללו ולהישאר עם תוספת שתהיה מקובלת על כולם. גם אם לא האהובה עליהם.
בוא ניקח דוגמה אחרת. הורי הכיתה מעוניינים למצוא תאריך למסיבה. אם נשאל את כל ההורים מתי הם יכולים בשבוע מסויים, נקבל מגוון תשובות שלא נצליח לצאת ממנו. גם מערך השיקולים משתנה ממשפחה למשפחה. אבל אם נשאל 'מתי אתם בשום פנים ואופן לא יכולים (ולא מתי לא כ"כ נוח לכם)' נקבל פחות תשובות ויהיה לנו הרבה יותר קל למצוא אופצייה שתאפשר לנו השתתפות מקסימלית. במאמר הבא בסדרה נציג גם את עקרון ההצעה, שיקח את הדרך להסכמה עוד צעד קדימה.
1 מחשבה על “קבלת החלטות בהסכמה – פרק 1”
הי יואב, זה נהדר ממש.
בדיוק חיפשתי ברשת חומרים על שלב בניית ההצעה, אז מחכה בקוצר רוח למאמר הבא 🙂