אחת המתנות שקיבלתי מהטריבונה בשנתיים האלה היא שלמדתי לנשום ביחד עם הקבוצה. זה לא כזה פשוט, כי לכל אחד ואחת יש את קצב הנשימה שלו.ה. הנשימות שלי הן מהירות וקצרות ויש כאלו שהנשימות שלהם הן איטיות וארוכות. כמי שמתאמנת בריצה למרחקים ארוכים אני יודעת בגוף כמה קשה לשנות את קצב הנשימה. כמה קשה לסגל הרגלי נשימה חדשים. במהלך השנתיים האחרונות למדנו לנשום ביחד. להחזיק כקבוצה מורכבויות וקושי, להיות שם אחד בשביל השניה, לתמוך ולעזור אחד לשניה לצמוח ולגדול אישית ומקצועית.
הטריבונה היא עוף מוזר, איך שלא מסתכלים עלינו. אנחנו ארגון עסקי וגם קהילה. אנחנו עסק רציני (חברה בע"מ) ואנחנו גם קואופרטיב. אנחנו חיים את העתיד, חולמים ויוצרים חדשנות ומקדמים תפישות של ארגונים מבוססי אמון ללא היררכיה וסמכות. מצד שני, אנחנו גם חיים את העבר, מתגעגעים למדורת השבט ולביחד. בועטים בקפיטליזם ובניאו-ליברליזם. אנחנו קצת היפים וקצת חדשניים, רוצים להרוויח כסף, וזה חשוב לנו, ובאותה נשימה גם רוצים ליצור אימפקט ולהביא ערך של השתתפותיות, יצירה משותפת, סולידריות, אמון וביחד. כמטוטלת אנו נעים בסבכי החיים והמציאות הקשוחה של החיים בישראל, עם המורכבויות הכלכליות, האופי הריכוזי של המנטליות הישראלית, ועכשיו, גם עם הקורונה.
לאחר שנתיים ביחד אני מבינה שאחד האתגרים שלנו כקבוצה היא להשתחרר מדפוסים מעכבים. אחד הדפוסים שאני מזהה כמעכב ותוקע היא "הצפייה למישהו שיבוא ויעשה סדר". חונכנו וגדלנו במערכות היררכיות, לימדו אותנו לציית למי שמעלינו, ובעיקר לימדו אותנו שתמיד יש על מי לסמוך שיבוא וידאג ויעשה סדר בבלאגן.
בטריבונה בחרנו במודל של ארגון מבוסס אמון, ללא מנהלים – כל אחד ואחת מנהלת את עצמה. אנחנו ארגון יזמי, הכל צומח מלמטה למעלה. אין לנו מנהיגות פורמלית ואין לנו, בעצם, מי שינהל אותנו. לפעמים, אני מרגישה שזה חסר לי. ארגון שנע מתוך התהוות כקבוצה (אין לנו מנהלים שמתווים אסטרטגיות) נתקע לא מעט במצבי עמימות וזה קשה. בחודשים האחרונים עם בוא הקורונה לחיינו, התחושה היא כאוטית עוד יותר. ברגעים כאלו אני מייחלת למנהיג שיבוא עם תשובה ועם דרך ויוציא אותנו מהתקיעות. זו פנטזיה מתוקה כמו בסיפורים של וולט דיסני על האביר עם הסוס הלבן שמציל את הנסיכה. במקרה שלנו אין נסיך ואין גואל. יש אותנו ואת עצמנו. כמה שזה קשה וכמה שזה משחרר. זה פרדוקס שמייצר מתח בריא לקבוצה שלנו. זה מכריח אותנו לצאת ממקומות של נוחות, לזנוח דפוסים מעכבים ולנוע. כשהולכים ביחד ומחזיקים ידיים זה יותר קל ויותר בטוח.
כשהולכים ביחד אז גם יש יותר אומץ להעיז. קמנו כדי לקדם השתתפותיות בישראל ולהביא חדשנות לשדה המקצועי של קהילות, ארגונים ורשויות. אחרי שנתיים אני מסתכלת בגאווה על הדרך שעשינו ביחד ועל האימפקט שאנחנו מצליחים לייצר. אני מאחלת לנו עוד שנים של נשימה משותפת!
