בתחילת כל מפגש השתתפותי שאני מנחה אני יוצר יחד עם המשתתפים הסכמות. אלו הם כללי המשחק שעל פיהם מתנהל המרחב המשותף. לאחרונה הבנתי עד כמה החלק הזה במפגש הוא חשוב באמת. אחת מן ההסכמות הללו לרוב היא "להיות מופתעים", זוהי קריאה לכל המשתתפים ואני ביניהם לעשות מאמץ נפשי וקוגניטיבי להתנתק מהמוכר ולהיפתח לרעיונות חדשים שאולי יבואו במהלך המפגש. ובכן, הספיקה לי פעם אחת שבה מקוצר זמן החלטתי לדלג על ההסכמות, ובאמת, אחת מן המשתתפות הייתה "תקועה" על דפוסים קיימים ולא הביאה את עצמה למקום מופתע שיאפשר לה להיות כלי קיבול למחשבות ולתהליכים שנוצרו במפגש.
בעוד כמה שבועות נשב לחגוג את סיפור יציאת מצרים. בכל שנה, ישנו פסוק אחד, שמגיע מיד אחרי סיפור היציאה בכללותו, ומפתיע אותי. הפסוק המדובר הוא הפסוק השני בפרשת משפטים: כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃ (ספר שמות, פרק כ"א פס' ב). בכל שנה מחדש אני תוהה לעצמי מדוע בזה בחרו להתחיל את המסע במדבר שמגיע מיד אחרי יציאת מצרים? הרי מתבקש היה שאחרי שנים רבות של עבדות קשה, משה, לוחם הצדק והחופש, יבקש לשים קץ לתופעת העבדות! מדוע הוא משמר את העבדות, גם אם בצורה אחרת? לצערי (או לשמחתי, לא בטוח) לא אציע פתרון לזה, פשוט כי אין לי… אבל, כן אוכל להציע נקודת מבט חדשה.
כדי להבין קצת יותר טוב את הפסוק אני רוצה להתמקד דווקא בחלק השני שלו: וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַֽחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם׃ אלפי שנים אחרי סיפור יציאת מצרים, ירמיהו הנביא מוכיח את עם ישראל: "כֹּֽה־אָמַ֥ר יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָנֹכִ֗י כָּרַ֤תִּֽי בְרִית֙ אֶת־אֲב֣וֹתֵיכֶ֔ם בְּי֨וֹם הוֹצִאִ֤י אוֹתָם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים לֵאמֹֽר׃ מִקֵּ֣ץ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֡ים תְּֽשַׁלְּח֡וּ אִישׁ֩ אֶת־אָחִ֨יו הָעִבְרִ֜י אֲשֶֽׁר־יִמָּכֵ֣ר לְךָ֗ וַעֲבָֽדְךָ֙ שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֔ים וְשִׁלַּחְתּ֥וֹ חָפְשִׁ֖י מֵֽעִמָּ֑ךְ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָֽם׃" (ירמיהו פרק ל"ד, י"ג-י"ד). לפי ירמיהו, הציווי לשחרר את העבדים לאחר שש שנים, הוא לא עוד ציווי, אלא כריתת ברית של ממש בין בני ישראל לאלוקים. אני תוהה לעצמי, מדוע דווקא ציווי זה זכה לכינוי ברית? אנחנו מכירים כבר בריתות שנכרתו בין אדם לאלוקים- ברית מילה, הקשת בענן ועוד, מדוע זכה שחרור העבדים להיכלל ברשימה המכובדת הזו?
לפני שנענה לשאלה הזו ונתקדם לעבר נקודת המבט החדשה שהבטחתי, ניקח רגע לחשוב על העבדות לאורך ולרוחב. בני ישראל חוו אך לפני רגע עבדות קשה מנשוא, עבדות שהסימנים הכואבים שלה עוד חרוטים על בשרם. ולא רק זה, אלא שבכל העולם שמסביבם קיימת עבדות, ובכל מקום היא נראית פחות או יותר אותו דבר, קשה, מכאיבה ומשעבדת.
והנה מגיעה המהפכה. אלוקים קורא לעם ישראל "להיות מופתעים", הוא כורת איתם ברית (או יוצר הסכמה בניסוח ההשתתפותי) וקורא להם לקחת מוסד ותיק שמוכר בכל העולם, העבדות, ובהינד ציווי להפוך את המילה הזו משעבוד נורא, לעשייה חברתית שמאפשרת לעבד לקבל זכויות, ובסופו של דבר אף להשתחרר. אלוקים אומר לבני ישראל- תמשיכו להשתמש במילה עבדות אבל תצקו לה תוכן חדש, שונה לחלוטין מזה שמוכר לכם, תאפשרו לעצמכם להשתחרר מהתפיסות הישנות מכל בחינה אפשרית- קוגנטיבית, נפשית וחברתית, וכמה שזה קשה. הרי לא רק שהם חוו סבל רב כעבדים, בכל העולם שסביבם העבדות קיימת באופן הכי ברוטאלי שלה (ולצערינו נמשכה עוד אלפי שנים לאחר מכן). זוהי קריאה מעוררת השראה וקשה מאד לביצוע.
לצערינו, כמו שמראה ירמיהו, לעם ישראל לאורך הדורות קשה היה לקיים את הברית, ולכן צריך להזכיר להם, לעצמינו, להשתחרר מהתפיסות הישנות, להיפתח לחדש ולנוע קדימה.
לא סתם מעגל השנה היהודי הוא מעגל. אנו זקוקים לרעיונות העמוקים שמביאים איתם החגים השונים. אז השנה אני קורא לעצמכם ולי להשתחרר מתפיסות ישנות, להיות מופתעים, לבחון שוב את המציאות שלנו ולהרשות לתוכן חדש להישפך לתוך כלים ישנים. זהו מסע חיים שיש בו הרבה רצוא ושוב. אם נזכור את ההסכמות שלנו, הסיכוי שלנו להמשיך ולהיות מופתעים ילך ויגבר.
