דמי כיס בפרדיגמה חדשה

מבוא: המתח

"תמר מבקשת להתחיל לקבל דמי כיס. אני מרגיש שדמי הכיס הם מפגש ראשון עם כסף ואני רוצה ליצור שם משהו שיבטא יחס בריא, שלא לומר אלטרנטיבי, לכסף." תמר, הבת של יואב, הגיעה לגיל שבו ילדים אחרים בבית הספר מתחילים לקבל דמי כיס.  סביב גיל 10. שאלת איך וכמה דמי כיס לתת, נוגעת מהצד של תמר במשאלות של עצמאות וחופש לפעול בעולם. ומהצד של יואב, אבא של תמר, בשאלות של חינוך והורות סביב כסף, התנהלות עם כסף בעולם. אז מה המתח כאן? המצוי הוא שכרגע תמר לא מקבלת דמי כיס. והרצוי הוא לאפשר לה חופש פעולה ועצמאות, בתוך מרחב הורי בטוח ללמידה והתנסות ומשחק בכסף. במקביל, נפתחה שיחה בין ברוך ויואב, על הפער בתת הקרקע. שם, המצוי הוא יחס מאוד מקובע לכסף ותפקידו בחברה, פרדיגמה שגילה כגיל המהפכה התעשייתית, אם לא יותר מכך. בפרדיגמה הישנה, כסף הוא מנגנון שתפקידו להוזיל עלויות עסקה, לאפשר לזרים גמורים לעשות חליפין, ולאפשר לבעלי הכח לצבור עוד כח. והרצוי בתת הקרקע, הוא פרדיגמה חדשה לכסף בעולמנו החברתי. כסף ככלי להעצמת מפגש ושיחה משמעותית, כסף כמרפא מערכות חברתיות ואקולוגיות.

מתי מתחילים דמי כיס?

יש כאלו שכבר בגיל 6 או מכיתה א' מתחילים עם דמי כיס. זה חשוב לנו לתת לילדים שלנו את ההזדמנות להתנסות בעבודה עם כסף מגיל צעיר. במקביל, גילאי 9-10 הם גילאים שכבר מתאפשר לילדים שלנו להתנסות גם בעבודה נושאת שכר. החוק לא מתיר עבודה רשמית בגילאים הללו, ועדיין יש ילדים שכבר בגיל הזה מתנסים בעבודות לא רשמיות – בייביסיטר, דוגסיטר או תגמול כספי עבור מטלות בית שונות – קיפול כביסה, ספונג'ה וכדומה.

מה השיחה על דמי כיס מעוררת בי כהורה?

קודם כל אני רוצה להיות הוגן. זה כולל גם לקבוע סדירות, למשל, לתת דמי כיס אחת לשבוע ביום קבוע. להיות מחוייב לעמוד בסדירות הזו. להיות הוגן גם מול החברים מהכיתה. אם כל החברים מקבלים 20 ורק הבן שלי 4 שח זה בעייתי.

חשוב לי לפתוח שיחה עם הילדה שלי בנושא. גם על הצרכים שלה – למה היא צריכה את הכסף, מה הצורך שזה נובע. כנראה זה קשור לצורך בעצמאות וחופש. ובשיחה הייתי רוצה לשלב גם את התפקידים שלה בבית. אין תלות בין הדברים אבל ביחס לבקשתה לדמי כיס, גם להיות שותפה מחוייבת לצרכים אחרים בבית.

אפשר לשוחח על כל מיני תנאים לשימוש בכסף. למשל, לא לקנות רק ממתקים, להעדיף מוצרים ברי קיימא ולא רק חד פעמי מפלסטיק.

ועם זאת השאיפה היא לתת כמה שיותר עצמאות, כולל עצמאות לטעות. שיטעו בדמי הכיס ולא בכסף הגדול שלהם אח"כ.

ולאט לאט, לפתוח שיחה ולפתח הרגלים של חיסכון. שזה הדרך של הילדים שלנו לא ליפול להוצאות קטנות ותזזיתיות, אלא ליצור הזדמנות להוצאות גדולות יותר בהמשך הדרך.

בהמשך ארצה לשלב בשיחה גם למידה על עבודה ועל גיוס כסף. ומוצרי השקעה. אפשר דרך קרן השקעות הורים. אם תפקיד את הכסף כך וכך אצלי אתן לך כך וכך ריבית.

מה הכוונה במתן דמי כיס?

• לתת מרחב להתנסות משחק ולמידה סביב כסף.
• פיתוח עצמאות,
• עבודה על דחיית סיפוקים כי צריך לחסוך כדי להשיג משהו.
• עבודה על צרכנות נבונה.
• לבנות הרגלי כסף. איך כסף עובד בעולם. אנחנו חיים בתוך SYSTEM, חשוב שיבינו איך זה עובד.
• איך עובדת המתמטיקה של זה (חצי ועוד חצי זה שלם)

אז בגדול, לתת דמי כיס זה קצת כמו לתת לילד פטיש כדי לאפשר לו ללמוד איך משתמשים בפטיש.

מאיזה פרדיגמה אנחנו מסתכלים על דמי כיס?

כל זה בתוך הפרדיגמה הקיימת – ככה כסף עובד כיום בעולם. ולאו דווקא איך שהיינו רוצים שכסף יעבוד בעולם. מה שמאפיין את הפרדיגמה הקיימת, או מה שמתחזק אותה, כפי שאומרת לין טויסט בוידאו שלה, הן שלושה מיתוסים עוצמתיים:

• מיתוס המיחסור: שאין לנו מספיק (זמן, כסף, אהבה וכדומה) כדי לספק את צרכינו. אני רואה שאין מספיק כדי לתת לכולם ומישהו, איפשהו תמיד הולך להישאר בחוץ. ואני חושבת מחשבות כמו "אני חייבת לוודא שזה לא אני ולא שלי (מי שאני מחשיבה את זה להיות). אני מרגישה רע לגבי זה, אבל איני יכולה לעזור להם עד שיש לי הרבה יותר ממה שאני צריכה כדי לדאוג לעצמי ולמה ששלי".
• המיתוס שעוד זה יותר טוב: שאם יוכל להיות לנו עוד (כסף, זמן, אהבה) זה ישפר את המציאות. אני חושבת "עוד מכל דבר, עוד מהכל זה יותר טוב". עוד. עוד. עוד. עוד. עוד. ואנחנו חיים בתוך, וכל שאנחנו יודעים, זה עריצות של מסרים שלא מפסיקים להגיד לנו שאנחנו צריכים עוד מזה, עוד מההוא. איננו מספיק גבוהים. איננו מספיק רזים. לא מספיק מחונכים. לא מספיק יפים. אנחנו לא מספיק כהה או מספיק ככה, עד שנצבור עוד, עד שנקנה עוד. אז תרבות העוד זה יותר טוב נמצאת בכל מקום ואינה משאירה אותנו לבד.
• המיתוס שזה פשוט ככה: שאין דרך חלופית אפשרית. המיתוס הזה, אני חושבת, הוא הנוראי משלושתם, בגלל שהוא אוחז את כל הלך-המחשבה במקום. הוא גורם לנו לחשוב שאיננו יכולים לעשות דבר לגבי זה, אז אנחנו לא מנסים. זה המקור לויתור. זה המקור של אנשים לא חושבים שהם יכולים ליצור הבדל. זה המקור של גזענות מוסדית. זה המקור של עוני מוסדי.

על צרכים, מענים ואסטרטגיות – פרדיגמה חדשה

דרך דלת ה"מחסור", אומרת לין, יתגלה רק עוד ועוד צורך ב"יותר" ועוד ועוד עדויות למחסור. רק דרך דלת ה"מספיק", ניתן לגלות באמת מהו שפע: זה כשאתה מגלה שמה שיש לך הוא מספיק, שאתה מספיק. שהם מספיקים. כשאתה מקבל יותר ממה שאתה צריך, זה בשביל אחרים.

כשאתה מתחיל לשחרר את המאמץ להשיג עוד ממה שאינך צריך, מתפנה לך נתח אדיר של אנרגיה, עימו תוכל לפנות ולתת תשומת לב למה שכבר יש לך. לעשות הבדל בעולם עם מה שכבר יש לך. וכשאתה משתף את מה שכבר יש לך, כשאתה עושה הבדל עם מה שכבר יש לך, הוא צומח.

מה שאתה מעריך, ערכו עולה.

בדרגון דרימינג, כך לפי פדרו לונריס, אומרים ש:

"אכן יש לנו מספיק: יש לנו מספיק זמן, אולי אנחנו פשוט צריכים לארגן את עצמנו יותר טוב, ולשחרר את אותם דברים שלוקחים את האנרגיה שלנו כשהם נכשלים לבטא את התכליות העמוקות שלנו בחיים. יש לנו מספיק אהבה, אבל אולי אנחנו צריכים ללמוד דרכים חדשות ומגוונות לבטא אותה במלואה. יש לנו מספיק כסף ומשאבים, אבל אולי הם מחולקים בצורה גרועה או, במקרה של אנרגיה באופן כללי, מתוכננים באופן גרוע ביחס לקיימות המערכות האקולוגיות והחברתיות של גאיה [כדור הארץ].

"אם אכן יש לנו מספיק, אז עוד אינו טוב יותר מפחות. הוא פשוט שונה. עבורי, זה קל לתפוס זאת כשאני רואה כמה אנשים עשירים נאבקים ונותנים מזמנם ומאמציהם היקרים כדי לאחוז בסכום הגדול הזה כל חודש ושנה; וכמה תוספת כמותית נראית לא מספקת כל פעם. זה נדיר לראות, אני חושב, אנשים שיכולים ממש לחיות כמו שהפרסומות בטלויזיה והסרטים ההוליוודיים היו מציעים: עם הקלילות הטיפוסית של הלב, הגמישות והמזג לגבי זמן, הנוכחות הזו עם משפחותיהם. שלא להגיד כל הכבישים הריקים-מתנועה והרחובות להשתמש בהם במכוניות היקרות באופן מפתיע שהם זה עתה קנו".

עף לי המוח באופן כללי מההגות של מיקי קשתן. באופן ספציפי, עף לי המוח ממשפט של מיקי קשתן באחד הסשנים שהיא הנחתה לאחרונה. היא שיתפה שהיא הולכת לריטריט כתיבה, והנושא שעליו תכתוב הוא – "לדמיין ילדות וגידול ילדים בחברה פוסט-פטריאכלית". קודם כל, איזה גאוני זה ללכת לריטריט כדי לכתוב. כי ברור שבמרוץ העכברים היומיומי, כתיבה תקבל סדר עדיפויות נמוך, אם בכלל. שנית, איזה יופי של פרגון לכוחו של הדמיון. הרי רק אם נעצור לרגע וננסה לדמיין עתיד אחר, נוכל לצאת מהטייס האוטומטי ולהתחיל לקחת אחריות וליצור עתיד חדש. ושלישית, גידול ילדים בחברה פוסט-פטריאכלית. בום. כל כך הרבה מההורות שלי בעולם מושפע מהחינוך הפרוגרסיבי ומחשיבה פמיניסטית. אבל מעולם לא חשבתי על האפשרות של הורות מתוך עולם חופשי מפטריאכליות.

למה הכוונה חברה פטריאכלית? כל מה שקורה בעולם מאז ימי הפטריארכיה. זה לא משהו נגד גברים; אלא מתאר מצבים של אלפי שנים, שבהם יצא שהגברים היו בחוץ וניהלו את מצבי ההישרדות הקבוצתית במצבי טראומה. במקומות האלו למדו הגברים איך לשלוט בא/נשים (גברים וגם נשים). הם למדו איך להפוך את הפחד שלא יהיה לי מספיק – אחת האימות החברתיות הגדולות – לכאילו תיאור של המציאות. כאמור, אם אין לי מספיק, אז אקח לי את מה שמגיע לי ונחלק לשאר את השאריות. כל הנורמות החברתיות מבוססות הפטריארכיה מתארות מציאות חברתית קיימת, אבל לא מחויבת מהאופי האנושי שלנו.

על זאת יש להוסיף את כוחה של המשפחה. ההורים שלנו ואנחנו, אנו מתחילים במצב שבו אנו תינוקות ש 100% תלויים בהורים. בידיעה מוחלטת של הגוף, שהיא טרום-מילולית – שאם שם לא יטפלו בי – אני לא אשרוד. התרגלנו להסתכל ולחכות מבחוץ לקבלה, אישור, ביטחון. מן העֵבר השני יש לנו צורכי חופש. למשל, להביא את האמת שלי, לפרוח, להביא את הדברים שאני מאמין בהם. בגלל שהמשפחה היא שלוחה של החברה הפטריאכלית, היא נאלצת להכין אותנו להפרדה בין ביטחון וחופש. הפטריארכיה בנויה על ראייה שלילית של טבע האדם, ובמיוחד ילדים. צריך להכניע את הילדים, צריך שתהיה צייתנות. זה לא חלק מטבע האדם, אלא חלק מהפטריארכיה, שאומרת: אם לא תכניע את הילד שלך, הוא יצא ילד רע. בחברות אחרות אין כזה לחץ של אדם אחד בלבד לדאוג לכל צרכיו של ילד. איפה שילד גדל בתוך משפחה מורחבת או בקהילה אמיתית, אין תלות באדם אחד. התלות באדם אחד היא חלק מההמצאה הפטריאכלית "משפחה גרעינית" וחלק מהניסיון לשלוט בנו.

בבואנו לחפש פרדיגמה חדשה, שתוכל להתמודד עם 3 עמודי התווך של הפטריארכיה: מיחסור, הפרדה, וחוסר עוצמה – כדאי שנתחיל לראות בדמי כיס פרקטיקה שעונה על צרכים של מספיק במקום מיחסור; שעונה על צרכים של ביחד, הכולל גם ביטחון וגם חופש ביטוי, במקום הפרדה; ועונה על צרכים של הקשבה, שיח מעצים ומרחב לעוצמה, במקום חוסר-עוצמה. ואם זה מרגיש לכם חדשני ולא ברור, זה בסדר, זה תחום חדש ואין עדיין את כל התשובות. מיקי קשתן אומרת: "אף אחד מאיתנו לא מבין את זה. אבל אין לנו ברירה אלא להתנסות עם משהו שהוא חלקי, לא מושלם לחלוטין ואנחנו עסוקים בללמוד אותו."

 

רעיונות להמשך מחקר והתנסות בהורות מבוססת צרכים

אם יש מספיק, אז השאלה העיקרית היא לא כמה דמי כיס אלא איך ניצור ביחד חלוקה שמיטיבה עם כולנו. איך נדבר על צרכים וכסף ביחד, כמשפחה. גישת התקשורת המקרבת (NON VIOLENT COMMUNICATION) מציעה להסתכל על העולם דרך נקודת המבט של צרכים אוניברסליים, מהם צומחות אסטרטגיות שהן דרכים בהן אנו מאמינים שנקבל מענה לאחד או יותר מהצרכים שלנו. מתוך המבט הזה, אפשר להמיר את השיחה על דמי כיס וכסף, לשיחה על קיומם של צרכים ובחירה משותפת של אסטרטגיות למענה עליהם. התקשורת המקרבת עוזרת לנו לבחור נקודת מבט ולדייק את השפה שלנו. למשל, מילים כגון "נתינה" ו"שיתוף" אינם באמת צרכים לפי שפת התקשורת המקרבת. שם ישנם צרכים דומים אולי, שנקראים "השתתפות" ו"תמיכה".

אמא המניקה את בנה, נותנת לו לפי צורכו ולא לפי שום עקרון מארגן אחר. האם אפשר שכך יהיה גם בעניין דמי הכיס? כלומר, האם ניתן להמיר את הסכום הקבוע של דמי הכיס במשהו קבוע אחר – סדירות שאינה תלויה בסכום – וכוללת שיחה קבועה – נניח אחת בשבוע, על הצרכים של תמר ושל שאר שותפי הבית? שיחה כזו יכולה להתפתח גם לשאלות כגון – מה ניתן ללמוד על גיוס כסף לחשבון הבית? מה ניתן ללמוד על חלוקת משאבי הכסף בין הצרכים השונים?  כמובן רמת ועומק השיח תקבע על ידי הבגרות הסבלנות והאחריות שכל השותפים מוכנים לגייס לשיחה.

אני (ברוך) משתעשע ברעיון של להכיל את הסדירות הזו עם הבן שלי, ליבי. הוא בן 4.5, הוא עוד לא דרש לקבל כסף ישירות – אבל כן מעלה דרישות בחנויות מזון וצעצועים. ושם אנחנו נוטים לנהל דיאלוג מאוד טעון במתח הפטריאכלי הזה בין אבא כמעניק ביטחון לאבא כמעניק חופש.

יוצא לי דיי הרבה לשאול את ליבי: יש לנו 3 שעות היום, מה היית רוצה שנעשה בתקציב הזמן הזה? שניסע שעה הלוך ועוד שעה חזור ברכבת כדי לראות אוטובוס אקורדיאון בתל אביב? לעלות על מטוס זה לא בתקציב השעות שלנו להיות, זה לא יקרה. היו שיחות כגון: הנה חנות צעצועים – בוא נמצא משהו שנוכל להסכים עליו ביחד. (שעונה על הצרכים שלך ושלי). גם ממתקים – אבן הבוחן היא לאו דווקא התקציב אלא מה זה, מה יש בזה. בואי נסתכל מאחורה.

עצם הבחירה בחנות כזו או אחרת משפיע מאוד על איכות הדיאלוג של ליבי ושלי. למשל, בחנות שבה כל הצעצועים יד-ראשונה ועשויים פלסטיק, הדיון על "אבא מעריך מאוד צעצועים ברי-קיימא מעץ" לא כל כך אפקטיבי. לעומת זאת בחנות צעצועים יד שניה, ממילא כל הצעצועים מעץ או פלסטיק שעמד במבחן הזמן. הדיון על הקיימות מייתר את עצמו. בחנות שבה פחות תוקעים ליד הקופה ממתקים מסוכר לבן שילדים מתלהבים מהם, יש לי קלות רבה יותר במשא ומתן על סוג הרכש שליבי רוצה עבור עצמו.

האם שיחות על החלטות משותפות מבוססות צרכים, עונות על הצרכים שעולים כשהם מבקשים מאיתנו דמי כיס? אצל תמר זה מאוד קשור לצורך בעצמאות. אני רוצה משהו שאני אחליט עליו. היא דורשת את החופש והעצמאות בעוד אופנים – למשל – רוצה להתקלח או לא, ללכת לישון עכשיו או אחר כך. מה אני לובשת.

האם זה בכלל הגיוני לקיים שיחות כאלו בסדירות קבועה? בניסוי שערכו מיקי קשתן, אמה קוויל וארין מישל, בנובמבר 2019, הן התבודדו ביחד ליד מעיינות חמים במדבר במשך ארבע שבועות. הן קבעו שכל יום בבוקר הן עושות שיחה על התכלית שלהן במסע בכלל, ובתוך זה הצרכים שלהם לאותו היום. ואז קובעות ביחד הסכמים ואסטרטגיות שיתמכו בהן. זה היה ניסוי אקצנטרי למדי. צריך ליצור בועה מאוד חזקה כדי לפעול כך, בניתוק מהכח החזק של השדה החברתי שבו כל אחד מאיתנו, ובמיוחד משפחות, מקיימים את חיינו. עם זאת זה נותן מבט על המערכת הקיימת ומרחיב את תחומי האפשרות. גם אם זה TAZ זמני. אז כן, זה אפשרי, לפחות במעבדה של מיקי והחברות, לקיים סדירות קבועה של שיחה על צרכים. האם זה היה להן קל או פשוט? לא. האם זה עזר להן לקבל מענה יומיומי לצרכים שלהם במדבר במציאות של משאבים מאוד מדודים? בהחלט כן.

זה מזכיר לנו שבעצם כל מרחב זמני הוא הזדמנות למשחק בשיחות הללו. גם חופשה, לינה מחוץ לבית. במרחבים הללו יש אפשרות לתרגל או לשחק ביחד בקבלת החלטות וחלוקת משאבי זמן וגם משאבים נוספים.

 

עצירה לשיחה על צרכים ואסטרטגיות במקום להתפשר על תשלום קבוע, טמונה בה האפשרות לשיחות משמעותיות על כסף בחיינו, איזורי העיוורון שלנו והצמיחה שלנו; והאפשרות להיות נדיבים ולרתום אנשים אחרים לשיחות משמעותיות ולנדיבות. במסגרת תורתו של פיטר קוניג "עבודת הכסף" הוא מדבר על כך שכסף מייצג עבור כל אחד מאיתנו משהו אחר, ומתוך השיחה על מה כסף מייצג עבורי, יש לי גישה להסתכל על מקומות בהם אני נמנע או עוצר את עצמי, ולהתמודד איתם. יכול להיות שזה נכון בעיקר למבוגרים שכבר היו בעולם של כסף, ופחות עבור ילדים. מה שכן יכול להתאים לילדים זה לדבר על נדיבות ואולי לתרגל את זה דרך כסף. ולהבין איך הדבר הזה עובד בעולם. לעשות להם מודלינג לחלוקה הוגנת או אקראית של משאבים. נתינה.

 

פרט לדמי כיס, יש מנגנונים אחרים כדי להתנסות ולדון בפרדיגמה החדשה. מסורת חג הניצחון או עוגת המלך הוא טקס מסורתי שבו אופים עוגה ומטמינים בתוכה שעועית או שקד. נותנים לילד לחלק את העוגה אקראית, ומי שזוכה בפרוסה עם השעועית מקבל פרס מיוחד ואף מוכתר כ"מלך ליום אחד". יש כאן דמיון מעניין לתרבויות של ציידים לקטים. שם היו נותנים לילד הכי קטן לחלק את הבשר, מיד בתום הציד. כי הטאבו של לצבור רכוש ובעקבותיו כח, היה חריף כמו הטאבו של גילוי עריות. דרך נוספת לנדיבות או ניידות ברכוש בתרבויות הקדומות הייתה שימוש במשחקי הימורים. היו מהמרים כל הזמן, ואז הרכוש היה מסתובב בין החברים בקהילה. כמובן שזה בלי ההמצאה המודרנית של THE HOUSE ALWAYS WIN או להגיע למשחק עם כמויות עצומות של כסף כדי לנצח את כולם.

כשרואים אותי נוהג בנדיבות, זה המודלינג הכי טוב. תמר קיבלה כסף ובחרה מה לקנות – היא קנתה מתנה לשיר. ושיר רצתה גם לבחור לתמר מתנה. כהורה, זה המקומות החשובים לי לתמרץ, לתת חיזוק חיובי. להראות שעם התקציב אני גם קונה מתנה ולא רק לעצמי.

איך אנחנו מדברים ומתייחסים לכסף במשפחה? השיחה היא בעיקר סביב עבודה. הקשר בין העבודה שלנו לכסף, הבחירות שלנו לגבי העבודה שלנו וכסף. אולי אני יכול לעבוד בעבודה אחרת, ולהרוויח יותר. למשל, תמר אומרת: "תן לי עוד כסף, אתם כל היום עובדים, יש לכם עוד מלא כסף" – אבל כל המקומות שהכסף הזה הולך זה שקוף עבורה. בתוך מקומות כאלו אפשר לפתוח שיחה על ניהול כלכלת המשפחה. ולהתחבר לשיחות על ניהול כלכלת המשפחה כמו למשל זו של עמותת פעמונים או כמו שיטת הצנצנות של הרב אקר.

מתנות בדרך כלל מגיעות בימי הולדת, ועם זאת אנחנו מנסים להפריד בין הציפיה למתנות והחגיגה של ימי ההולדת. כדי למנוע ציפיה למתנות ואז אכזבות. מגיל צעיר הצלחתי לרתום את המשפחה לא להביא מתנות לימי ההולדת. כשהנטיה החברתית היא כבר מגיל שנה להביא מתנות ליום הולדת. אפשרות נוספת היא לרתום את בני המשפחה להעניק מתנות צנועות, לאו דווקא עם שווי כספי. גם כאן המפגש בין הפרדיגמה החדשה לישנה נעצר בגבול בתוך המשפחה מול מה שקורה בעולם – עד כמה המשפחה שלנו תהיה שונה ועד כמה אני אחזיק בעקרונות שלי אל מול מה שקורה בחוץ.

 

אחרית דבר: חוזרים למתח

תמר מבקשת: פיתוח עצמאות. האסטרטגיה היא כסף עצמאי. אני (יואב), כהורה, רואה הזדמנויות לשיחות חדשות והסכמים חדשים. וזה מגיע בתקופה שאני שואל את עצמי שאלות דומות על מקומו של כסף בחיי. לאו דווקא על עצמאות.

בתוך זה אני מבקש לתת למתח להוביל. אם המתח הוא סביב עצמאות, אז נולדת שיחה שהולכת גם לעצמאות במקלחות (היום אני לא רוצה להתקלח) ולבוש (אני לא רוצה ללבוש את זה) ודברים אחרים. וחשוב לראות את זה כמתח התפתחותי מתוך צורך בעצמאות. ולא כמו משהו נגדי, אישית, או נגד מי שאני כהורה.

וחשוב להיות בשיחות משמעותיות המובילות לשינוי.

 

 

אלו 2 מקורות שיואב מצא בהם עניין ועזרו לו לגבש את עמדתו:
הספר "דמי כיס"
הפודקאסט "אמא תקני לי" בפרק על דמי כיס