רישוי אירועים מנקודת מבטה של המשילות ההשתתפותית

בחודש האחרון הייתי שותף מוביל בהפקת אירוע "עדהקונטרה". מדובר באירוע קמפינג השתתפותי, שתוכנן להערך בשבוע הבא בשטח חקלאי בסביבת בנימינה-גבעת עדה. לצערי, לאור הנסיבות החלטנו לדחות את האירוע למועד אחר. לאורך תהליך ההפקה ובמיוחד בימים האחרונים, חזרתי שוב ללמוד את נושא הרישיון לעריכת אירועים ואסיפות, וגם את נושא האסיפות שאינן טעונות רישוי. והפעם, מתוך פרספקטיבה של מפיק אירוע-ברן, כלומר, אירוע השואף ליישם את עשרת העקרונות של קהילת מידברן. ברנינג-מן הוא ה"אבא" הרוחני האמריקאי של מידברן. עשרת העקרונות של ברנינג מן (ומידברן) הם מעין ניסיון-שבדיעבד של לארי הארווי, המייסד-השותף של ברנינג מן, לצקת יסודות מתוך התבוננות במבנה הקיים. לנתח מה היה כל כך מוצלח באירועים ההשתתפותיים שהקהילה שלו יוצרת, ומה יכול לעזור לקהילות אחרות שרוצות לארגן אירועים דומים, להישאר על אותה הסללה תרבותית.

תוך כדי שאני עם הפקת העדהקונטרה, רצה הגורל ובדיוק ביום חמישי האחרון, נערכה הפגנה בת 50,000 איש בכיכר רבין בתל אביב, תחת הכותרת "תנו לרקוד בשקט". מתוך מחאה כנגד מה שקוראים המארגנים

"לתת לאנשים את החופש לרקוד, באירועים חוקיים ובטוחים תחת כיפת השמיים, ללא סיכול ממוקד של המשטרה." (מקור)

ובתוך הדיונים סביב ההפגנה, שאלתי את עצמי האם המשטרה היא הבעיה בסיפור. האם המשטרה היא האויב שיש לסמן.

הרשתי לעצמי לבחון את העניין ברמה האישית. כי כאמור בדיוק השבוע אני שותף להפקה ותהליך רישוי משטרתי. והאמת, המשטרה לא הייתה נגד האירוע שלי, אפילו ניסו מאוד לעזור. היו להם חששות וחרדות מסיכונים הנוגעים לתנועת רכבים סביב האירוע וסיכונים הנוגעים ללחצים בכניסה לאירוע, בדומה למה שהתרחש באסון ערד. והאמת היא שסביב הסיכונים הללו קצין הרישוי הלך מייד לבדוק ב"ספרי הקודש" של המשטרה, ומצא שם מנגנונים שלי היו נראים מוכרים מאירועים קודמים שהייתי מעורב בהפקתם. אבל כמו אז גם עכשיו, המנגנונים הללו הרגישו כמו תגובות לא מידתיות לרמת הסיכון כפי שאני הרגשתי אותה. הגזמה. נשמע שלאורך השנים והאסונות השונים, המשטרה המציאה בפקודות שלה מנגנונים מאוד קשיחים סביב רישוי אירועים. זה נובע בעיקר מכך שמגנוני המשטרה צריכים להיות "חסינים" לטעויות של משתתפי האירוע ושל מפיקי האירוע. החסינות הזו עולה הרבה מאמץ והרבה כסף למפיקים.

כשהתחלתי לדבר עם אנשים שמגיעים מתחום הפקת פסטיבלים ואירועים, שמעתי מהם הזדהות עם תחושת ההגזמה הזו. ההמלצה שחזרה על עצמה הייתה "למה ביקשת רישיון עבור האירוע? היית עושה "מפגש חברים" ומתמקח על כל הדרישות המשטרתיות כי זה 'לא אירוע'. חבל שביקשת רישוי". הלב שלי התמלא תחושה חמוצה, לא בגלל החמצה או אכזבה מהחלטה לא נכונה, אלא מתוך מחסור במילים להסביר מדוע בחרתי במסלול הרישוי. עכשיו אני יכול להגיד שהתחושה הזו התפוגגה אצלי. האירוע לא ייצא לפועל במועד המקורי, אבל כן התעוררה בי השראה לכתוב קצת על ההחלטה שלי לבחור במסלול הרישוי.

אז חלק מהעניין של לנהל דיאלוג פורה עם הממשל, ובכלל זה עם המשטרה – נדרשת היכרות ברמה מקצועית גבוהה עם החוק, הפסיקה והתקנות. זה לפעמים נחשב טכני ומתיש, זה נכון. רק דעו לכם ש99% מההצלחות בתחום שיתוף הפעולה עם הרשויות, נובעות מהיכרות מקצועית ברמה של כמעט "אינטימיות" עם החוק, הפסיקה והתקנות. משום שברגע שמכירים את הכללים, אפשר לראות מה נדרש כדי להמציא מחדש את הפרשנות או את השאלות או את האתגרים, ובכך ליצור שבילים חדשים, מעברים חדשים במפה שעד עכשיו הראתה תקיעות. תנועה מתוך אינטימיות ויצירתיות. ברמה הזו אני רואה שלושה מסלולי עבודה אפשריים עם המשטרה. אני מציג אותם בתמציתיות רבה, ומי שמעוניין להעמיק – מוזמן להציץ בהערות השוליים. אז בואו ננסה ביחד ללמוד באמת מה המשמעות העמוקה של "אירועים" מול "לא אירועים", ומה הקשר של כל זה לשדה החדש של משילות השתתפותית.

מסלול 1: "לא אירועים ללא כרטיסים"

כשאני עושה לילד שלי יומהולדת בגינה הציבורית, אין ספק שזה לא "אירוע". ובוודאי שאין טעם לבקש רישיון מהמשטרה. אז עלתה ההשערה שאם לא נקרא לזה אירוע, ולא נמכור כרטיסים, אז זה יהיה "לא אירוע". ברמה המשפטית, אם לתמצת במאמץ רב מתוך הסקירה שבנספח, "לא אירוע" מתקיים כאשר מדובר באחד מארבעת האופציות הבאות: אירוע שמתקיים בתוך בית עסק; אירוע פוליטי; אירוע חינוכי; או התאספות לא-מאורגנת. בהקשר של אירועים מהסוג שאנו מכנים "אירוע ברן", קשה לטעון שהם פוליטיים או חינוכיים. בנוסף, בכל אחת מ-4 האופציות הללו, אירועי ברן נוטים לגרד את גבולות מסגרת האפשרי, ולכן דורשים דיאלוג מורכב עם הרשויות כדי להישאר "לא אירוע" חוקי. בעיקר בענייני בטיחות, ביטחון ובריאות. להרחבה בנושא "לא אירועים ללא כרטיסים" ראו בנספח.

מסלול 2 – הדרה: הפקת אירועים מתוך זרות בין ההפקה והרשות

מפיקים רבים עובדים עם המשטרה לאורך שנים, ומכירים את הקצינים הרלוונטיים מאוד טוב ברמה האישית. אז למה הכוונה "זרות"? הכוונה שלמפקדי המשטרה יש אינטרס מנוגד לצרכיהם של מפיקי האירוע. במה מתבטא האינטרס המשטרתי? בתקנה חוקית כלשהי או באחריות כלשהי שהמשטרה מרגישה כלפי הציבור כולו, כלפי תפקידה של המשטרה או כלפי קבוצת אוכלוסייה ספציפית. והתוצאה – התנגשות בין המשטרה לבין המפיקים. בדרך כלל זה נגמר בכך שהאירוע מבוטל. מסלול "זרות האינטרסים" מייצר יוקר בלתי הגיוני להפקת אירועים, והפתעות הדדיות לא נעימות. אינני מעורב בהפקת אירוע ספציפי כזה, ועם זאת נשמע שזה מה שקרה לאחרונה למספר אירועים כדוגמת הסאנביט,שושן של אינדינגב, הדוף והראביטס. 

"לפני סאנביט של 2016 הוזמנו לפגישה עם שוטר לבקש אישור לאירוע, והוא עשה מעשה שלא ראיתי בחיים, והפקתי למעלה מ-400 אירועים", אומר כרמי וורטמן, מפיק וותיק, מייסד הפסטיבל וחבר באיגוד המפיקים. "הוא ביקש שנשאיר את הטלפונים בחוץ ובפגישה אמר לנו שמפקד המרחב שלו רוצה לתת לעם ישראל לשמוח, אבל הוא אינו מעוניין שנהיה שם ואם נתעקש הוא יחמיר איתנו. ולראייה הדרישות ההזויות שהוא הציג בפנינו, שאחת מהם הייתה להקים אוהל מעוכבים באירוע. הבהרתי לו שמבחינתי להקים תא מעצר באירוע זה לגמרי לא בא בחשבון. בנוסף קיבלנו דרישות לא סבירות של כמויות משטרה ומאבטחים. אני עובד עם המשטרה בהרבה אירועים ובמקרים שבהם העבודה משותפת לאורך שנים יש כבוד הדדי, אבל לפעמים בעיקר בדרום או בצפון החבר'ה מנותקים". ( מקור: כתבתה של גלית עדות ל"המקום הכי חם בגהינום" )

איך מתמודדים עם זרות אינטרסים כזו? כשידה של המשטרה על השאלטר? מקורב להפקת פסטיבל "דרום אדום" אומר באותה כתבה:

"הם תמיד מאיימים שיפתרו את המחלוקות בבית משפט, זו ההתנהלות. ברגע שאתה מעביר ביקורת נכנסים בך במקום אחר ועושים לך את החיים קשים, זה סוג של מלכוד. אתה יוצא מופסד כי הם יעלו לך את הדרישות ממקום אחר. במשטרה יכולה לעשות כראות עיניה כי מה תעשה? אין גוף אחר שאפשר לפנות אליו".

גם פניה לעתירה מנהלית אינה ערוץ אפקטיבי, כפי שראינו במקרה של הדוף (בכתבתם של שחר סמוכה ומתן ברניר לגלובס). רמי שמואל, המייסד והבעלים של פסטיבל הטראנס יוניטי, אמר באותה כתבה שהמשטרה פיצחה למעשה את השיטה לחסל פסטיבלים:

“שוחחתי עם בכיר בקהילה המודיעינית של משטרת ישראל, שהוא גם בתפקיד כרגע, והוא אמר לי שברגע שהמשטרה פיצחה את השיטה, זה מאוד פשוט. היא יצרה איזה סיפור בדיות ויצרה מידעים מודיעיניים, וברגע שהיא ראתה שהמידעים המודיעיניים האלו עובדים לה, היא עושה קופי פייסט על אותם מידעים, משנה את התאריכים, משנה את שם האירוע, משנה את המיקום והופכת אותם לקונקרטיים”.

נראה שבמצב האיזונים והבלמים הנוכחי, זרות אינטרסים בין המשטרה וההפקה מובילה בדרך כלל לכוחנות הדדית, שנגמרת בביטול האירוע.

אין עוררין שהמשטרה יודעת להתמודד עם סיכונים שמטרידים אותה כשמול הבקשה עומד ערך ציבורי חזק יותר מהפקה מסחרית. באותה הכתבה, שחר זירקין, אחד ממפיקי פסטיבל הדוף, מספר כי

“ברגע שהמשטרה מגיעה עם המצג של המידע המודיעיני לשופט, אין לו את הכלים והיכולת לפסוק לטובתנו כי המשטרה אומרת שהיא לא מסוגלת לטפל בזה. מה זה לא מסוגלת? הם המשטרה. המטרה שלהם זה לטפל בזה. אני רוצה לראות אם היו סוגרים את מצעד הגאווה, שהיו בו הרבה יותר סמים ממה שהיה אי פעם בכל הדופים, באותה אמתלה. מן הסתם לא. אנחנו גם העמדנו לרשות המשטרה את כל האמצעים שאנחנו שילמנו עליהם על מנת לנטרל את התופעה הזאת – מבדקים של כל אחד בכניסה, שילמנו על 60 שוטרים, שילמנו על כלבי חיפוש סמים. והמשטרה פשוט החליטה שזה לא מספיק טוב בשבילה”.

למה זה לא מספיק טוב בשביל המשטרה? כי הסיכון של פטירת מבקר בגלל צריכת סמים הוא סיכון שמחירו למשטרה כבד מנשוא. למה? רועי צור, במאמר דעה בנושא פטירתם של 2 משתתפים בפסטיבל נוורלד בגן הפקאן בגליל העליון, ב1/10/2018, מספר על הפער בין רמת ההיערכות הבטיחותית בפסטיבל לבין התגובות החריפות לאור האסון:

"כשדוברות המועצה האזורית של הגליל העליון משחררת הודעה לעיתונות ובה הם מבהירים כי לא יאפשרו יותר לקיים מסיבות טבע, לא מדובר בניתוח מעמיק של הנושא […] הייתי בפסטיבל אתמול. מעבר למוזיקה המצוינת ולתפאורה המושקעת, ראיתי בעיקר את הסדר והארגון. ראיתי שוטרים וחובשים, צירי פינוי, ממטרות לצינון החוגגים וחנייה מסודרת. לא מדובר במסיבת מחתרת המתנהלת בחוסר אחריות וללא האישורים הנדרשים לקיום האירוע, מדובר בפסטיבל שמתקיים זו בפעם השמינית, ושתמיד מאושר על ידי כל הגורמים הרלוונטיים ונותן מענה לכל הנדרש.
"לכן, כשבתקשורת מנסים לחבר בין מסיבות חסרות אישורים לבין פסטיבלים גדולים ומאושרים מדובר בטעות. כן, יש פה סמים – מה חדש? סמים היו פה מאז ומעולם, והם יהיו פה גם אם לא יתקיימו מסיבות בכלל ומסיבות טראנס בפרט. כן, יש סמים במסיבות וכן, היו גם סמים בפסטיבל. יש סמים בכל מקום, בכל מסיבה, בכל הופעה, בכל בית קפה בתל אביב, בכל חתונה ובכלל בכל אירוע או ישיבה מזדמנת של צעירים בין הגילאים 21 עד 30. […] האם בכביש 6 כולם נוסעים במהירות המותרת? האם לא נתפסים שם מידי שבוע נהגים פזיזים במצלמות המהירות? ברור שכן, אבל אף אחד לא חושב לסגור את כביש 6. ההמלצה שלי – תחגרו חגורות בטיחות." (מקור)

מה אנחנו קוראים בין המילים של רועי צור? שהאישור המשטרתי לקיום אירוע נתפס בציבור כמשהו שמעיד על ביטחון המבקרים, על מאמץ עילאי לשמירה על חיי אדם. זה בעצם ה"סופר אגו" של המשטרה שנפגע באסון כזה. האמון של הציבור במשטרה. זהו קודש הקודשים של משטרת ישראל. הם פשוט לא יכולים לספוג מקרים של אסונות שנבעו מהיערכות בטיחותית שאינה מסוגלת למזער סיכונים.
אז כן קיומו של כביש 6 מסוכן ועולה חיי אדם. והמשטרה לוקחת את הסיכון הזה. למה? אני מניח שהיא תקח סיכון של חיי אדם רק במקרה של אינטרס ציבורי ממש חשוב, כמו חופש הביטוי הפוליטי, או חופש הדת והפולחן.

לסיכום מסלול ההדרה, ננסה לתמצת מדוע המשטרה מבטלת אירועים? משום שיש אינטרסים, דרישות, צרכים, פחדים, חששות, וסיכונים שאינם מדוברים ו/או אינם נשמעים. הם למעשה מודרים מהשיחה בין המשטרה למפיקי האירוע. לפעמים, למשטרה יש אינטרסים שאפשר לשמוע רק בתקשורת מאוד עמוקה. ולפעמים יש דברים שהמשטרה פשוט לא יכולה להגיד, כמו במקרה של כרמי וורטמן. וכשאני כותב "מודרים", זה מעבר לכך שהם אולי נאמרים בצורה לא סימפטית, מוצפנת או כלל לא נאמרים; זה בעיקר שהם לא נשמעים, או נשמעים ופוגשים התנגדות, חוסר אמון, זרות, התרחקות.

מסלול 3 – הנכחה: הפקת אירועים מתוך הקשבה למורכבות ושיתוף פעולה יצירתי

מה עושים כדי להנכיח את מה שמודר מהשיחה? צריך ללמוד להקשיב, ללמוד לנחש, ללמוד להתייעץ עם מי שיודעים להבין את מה שלא נאמר בין המילים. את כל אלו אפשר לעשות רק אם בוחרים לקבל את זה שגם למשטרה יש צרכים, ושהצרכים הללו לגיטימיים. זה מעבר להתנהגות בדרכי נועם, שהיא דבר חיצוני. יותר נכון, זה יותר לעומק מדרכי נועם. זה רצון עמוק, כוונה כנה, ולב פתוח, להקשיב לצרכים של האדם שעומד מולך. והנכונות להתמסר לאמונה שהוא לא אומר לך את זה סתם. מאחורי האינטרסים הללו יש ערכים שחשובים לו. יש אינפורמציה שחשובה לכל המערכת כדי להגיע לפתרון שטוב יותר לכולנו. אז צריך לשים את "כל המערכת בחדר". צריך להקשיב מתוך רצון כוונה ולב. וצריך למצא דרך לתת פתרונות שעובדים בשביל המפיקים וגם בשביל המשטרה – שנותנים מענה לצרכים של כל המערכת. והמערכת מורכבת. רק אם רואים את המורכבות ומתמודדים עם המורכבות באומץ וביצירתיות – מגיעים לפריצת דרך.

איך רוקמים מערכת שיתוף פעולה כזה? זו שאלה שמסקרנת אותי מאוד, והיא נוגעת ביצירת אמון, אמפתיה, תקשורת מקרבת בין המשטרה והמארגנים. והיא גם נוגעת בהקשבה עמוקה בין המארגנים לבין המשטרה, שמסוגלת ליצור שיתופי פעולה "מחוץ לקופסא" ו-"בירוקרטיה יצירתית". זהו התחום של הנעת מערכות מורכבות ושיחות מורכבות. השאלה הזו נוגעת גם בהתמקצעות, משפטית, בטיחותית והפקתית, אבל גם התמקצעות בתקשורת פנים-קהילתית לתוך קהל המשתתפים. היא נוגעת בהנכחת סיכונים ואתגרים ועבודה מאומצת לפתרונם או מזעורם, לימוד ממקרים קודמים והמצאת פתרונות יצירתיים חדשים. אני מאמין שהדוגמא הטובה למקרה כזה היא באירוע מידברן. עדן אוריון מספר על בקשה של המשטרה, בקשה שהיא על גבול הבלתי אפשרית, לאסוף במהלך אירוע מידברן 2014 את מפתחות כל הרכבים של כל משתתפי האירוע (כ-3000 איש), ולהציג אותם במסדר למפקד המשטרה תוך פחות מ-24 שעות:

"בתמונה רואים את נתי מחזיק את הטלפון שלו, מסתכל בחוסר אמון במסך ומקריא לנו את מה שיש שם: צילום פקס מהמשטרה – שמסביר שלמחרת (יום השריפה), בשבע בבוקר, יערך מסדר על ידי המשטרה למידברן. במסדר הזה יצטרכו המארגנים, קרי: נתי, ניר, זאבי, להציג למשטרה את כל המפתחות של כל המכוניות שחונות במתחם האירוע (עוד לא היתה הפרדה) כך שתהיה ודאות שמכוניות לא יכולות לנוע במתחם. קשה להסביר את השתיקה שהיה שם בצילייה הזו. יכולת לשמוע בקלות את הגושים שיש לאנשים שיושבים שם בגרון נעים במעלה ובמורד הושט.
"ואז, או ניר או זאבי אומרים לנו, ראשי המחלקות: ״אתם עוברים מעכשיו (שמונה בערב) ועד שתסיימו, בכל מחנות הנושא ובכל המתחמים, מוצאים את האחראים של כל מחנה וכל מתחם ומסבירים להם, שעוד שעה תחזרו, והם יצטרכו תוך שעה להכין שקית עם כל המפתחות של כל המכוניות שחונות ליד המחנה ולהעביר אותם אלינו! ולקוות שאחר כך נחזיר אותם… כמובן שחשבנו לעצמנו, איך מגיעים למישהו שנמצא באמצע מסיבה בסט האהוב עליו, ומנסים להסביר לו שיתן לנו במטוטא את המפתחות של הרכב שלו… ולצאת מזה שלמים…
"והתחלנו, ממחנה למחנה ככל שהתקדמנו התדהמה שלנו מהולה בהתרגשות הלכה וגברה. […] וכל ראשת או ראש מחנה שהגענו אליו, לא משנה באיזה מצב היא או הוא היה, מייד נענה לנו ואמר/ה: ״בסדר, תבואו עוד שעה ותקבלו״. אנחנו לא האמנו למשמע אוזננו, ועוד יותר מכך בסיבוב השני כשבאנו לאסוף את המפתחות, שהשקיות אכן היו מוכנות.
"למחרת בשבע בבוקר, המשטרה אכן התייצבה למסדר. למחרת בשמונה בערב התקיים טקס השריפה." (מקור)

ומרחיבה על כך יעל רוסקיס בתגובה לאותו הפוסט:

"הבקשה נתקלה בלא מעט וויכוחים והרמות גבות ואך ורק בזכות מה שלמדנו משני הריינג'רים שהגיעו מארהב באותה שנה, אך ורק בזכות עבודת רגליים של כל מי שהיה אז במשמרת וגם עוד כאלה שלא ובזכות תקשורת מקרבת (ותודה למרשל) הצלחנו להביא אנשים ללכת לאוהל שלהם, באמצע כל הבלאגן ולשים את המפתחות בשקית.
"נוכחתי אז לדעת כמה חשובה האמינות והמסירות של הנוודים וכמה היא הכרחית לקיום האירוע, וזו רק דוגמא קטנה לאיך העבודה הלא זוהרת של המחלקה הזו מצילה את האירוע פעם אחרי פעם, וכמה מסירות הייתה אז לכל מי שהתנדב לתפקיד." (שם)

אנו רואים שהנכונות לראות את הצורך המשטרתי, להבין את האינטרס המשטרתי ולמצא את הדרך לספק את הצרכים של המשטרה תוך שמירה על הצרכים של מארגני האירוע – אמנם זו דרך קשה ועל גבול הבלתי אפשרית – ודורשת מסירות נחישות ואנרגיה אין קץ – אבל זו הדרך שמאפשרת לאירועים מורכבים ומסוכנים לצאת לפועל. וזו הדרך לבנות שיתופי פעולה "יוצאים מן הכלל" וליצור "בירוקרטיה יצירתית". ברמה האישית, הקשר האמפתי והמורכב הזה בין יזמים לממשל מאוד מעניין אותי, וביחד עם שותפי למחקר יואב אגוזי, אנחנו פותחים סדרת מפגשי למידה פעילה בנושא, ואתם מאוד מוזמנים.

לפני שנסכם, ארצה לדון בשתי שאלות שעלו במהלך הדיון. ראשית,

מה מונע מאיתנו לסווג אירועי ברן כ"לא אירועים"?

דווקא הזירה המשפטית כאן פחות עקרונית לי. יש לנו בקהילת מידברן 10 עקרונות, והם מספיקים לי כדי לבנות נימוק משכנע. אני מאמין שהגדרת אירוע ברן כ"לא אירוע", אינה מתיישבת טוב עם 6 מתוך 10 עקרונות מידברן.

א+ב. עקרון המאמץ קהילתי ועקרון ההשתתפות. אנחנו רואים בבירור שהגנה על קהל משתתפי האירוע מסיכונים דורשת עבודה קשה, וללא ספק זהו מאמץ שנדרש לתאם אותו בתוך קהילת המשתתפים. הגם שאפשר לטעון שבקבוצת חברים או במשפחה אפשר להתמודד עם סיכונים מבלי לדעת מי מקרב בני המשפחה או החברים נמצא בשטח, ומבלי לבנות רשת ארגונית בהירה – הרי ברור שברגע שמנטרלים את אפקט ההיכרות המוקדמת הנובע מהיותנו חברים או משפחה, ומאפשרים לאורחים חדשים להשתתף, אנחנו יוצרים התארגנות חברתית שנדרש לה זמן לבניית רשת אנושית שמסוגלת לנהל סיכונים באחריות. התוצאה יכולה לפיכך לנוע לשני כיוונים: או שאף אחד לא מנהל את הסיכונים, ואז אנחנו במצב מאוד מסוכן או לפחות מצב מאוד לא אחראי. קיים גם הכיוון הנגדי, שבו רק תת-קבוצה של המשתתפים לוקחת חלק בניהול הסיכונים. משום שלא כולם מכירים את כולם, אין באמת מסוגלות של כלל המשתתפים באירוע להיות חלק מהמאמץ לניהול הסיכונים. וזה פוגע בערך המאמץ הקהילתי. כי כשאני איני שותף לניהול הסיכונים, אינני חופשי להשתתף במאמץ הקהילתי בנושא. זה גם מסביר מדוע נפגע עקרון ההשתתפות.

ג. מנושא הסיכונים אני מייד מתרחב אל תחום עקרון הענקת המתנות. כי כשאין לי אפשרות להכין את עצמי ואת השבט שלי מראש לקראת האירוע – כי איני יודע את כמות המשתתפים באירוע, את מיקומו הגיאוגרפי, את מפת האירוע או את מועד תחילתו וסיומו – כמו שקורה באירוע ש"מתארגן ספונטנית" ואין לו למעשה גבולות ברורים – איך אוכל להערך ולהכין מתנות מראש במטרה להעניקן באירוע, כמו למשל להכין תוכן לסדנא שאני רוצה להעביר באירוע? ואיך אוכל להערך להעניק מתנות במהלך האירוע מבלי להבין כמה אנשים ישתתפו או איך לשנע חומרים למקום האירוע?

ד. עקרון אי השארת העקבות. עקרון זה אומר – "אנו מחויבים שלא להשאיר עקבות לפעילותנו בכל מקום בו אנו מתכנסים. אנו מנקים אחרינו ושואפים להשאיר מקומות במצב טוב מכפי שמצאנו אותם." אני בוחר לפרש את העיקרון הזה בהרחבה, גם לרמה הרגשית. אנחנו רוצים שהמקומות הרגשיים בהם אנו מתכנסים, יישארו במצב טוב מכפי שמצאנו אותם. ואת זה לדעתי עושים באמצעות תיאום ציפיות חזק ובאמצעות תגמול הולם. אגב, האמור כאן נכון גם לאירועים המופקים בשיטה דואוקרטית. גם שם יש אנשים שנשרפים רגשית אם לקחו על עצמם יותר ממה שבריא להם.
שיטת ה-"לא אירועים" מניחה שאין צוות הפקה. המסר הזה מחלחל ומייצר סביבה שבה יש נטייה להמנע מלתגמל באופן ראוי את המארגנים הקהילתיים. התוצאה היא שהאנשים הללו פשוט נשרפים רגשית בתפקיד, מרגישים שהם נוצלו במקרה הרע ובמקרה הטוב מרגישים שהשקיעו הרבה יותר ממה שבריא להם.

ה. עקרון ההכללה הרדיקלית. אירועים שמחייבים את כל המשתתפים להיות חברים או מאותה משפחה, קצת קשה להגיד שאינם דורשים תנאים מוקדמים להשתתפות בהם. לאחרונה סיפרו לי על "אירוע ברן" שמתחולל כאן בישראל, שכדי להשתתף בו עליי להיות מוזמן באופן אישי על ידי אחד מחברי הקהילה. הרעיון שמישהו ימליץ עליי נשמע חיובי בשמיעה ראשונה, איזה יופי. זה מאפשר גדילה מאוד אורגנית, מבוקרת וגם מאוד עוזר למנוע כניסה של אנשים לא רצויים לאירוע. הבעיה היחידה היא שזה מנוגד לחלוטין לעיקרון ההכללה הרדיקלית.
איך אפשר להיות כנה עם עצמי כשאני אומר שהשתתפות באירוע פתוחה לכל אדם ללא תנאים מוקדמים, ואז לקרא לזה "מפגש חברים"? או להחביא ממנועי החיפוש פרטים אודות האירוע?

ו. עקרון האחריות האזרחית.
לנוכח המצב המשפטי המורכב המתואר כאן, איך אפשר לטעון שאנחנו מצפים מ"חברי קהילה שמארגנים אירועים לקחת אחריות לשלום הציבור ולדאוג לתקשר למשתתפים את אחריותם האזרחית. כמו כן אחראים המארגנים לקיים את האירועים בהתאם לחוקי המקום והמדינה." ?

אבל גם את האירוע שלך המשטרה ביטלה?

שנית, אני רוצה לדון בתובנה משמעותית שעלתה אצלי אתמול. כאמור, בחודש האחרון הייתי שותף מוביל בהפקת אירוע "עדהקונטרה". לאורך המסע אל האירוע, נאלצנו לחשב מחדש את המסלול שלנו מספר פעמים. ההחלטה לדחות את האירוע התעוררה כשהבנו, בסופו של דבר, שלא נוכל לעמוד בעלויות דרישות רישוי האירוע תוך שמירה על החלום המקורי שלנו כיוזמי האירוע. נושא הקושי התקציבי הגיע בעקבות חולשה בהרשמה לאירוע. אם התוכנית המקורית שלנו לאירוע בן 1000 משתתפים הייתה מתגשמת, העלות של דרישות הרישוי הייתה מתגמדת ביחס לתקציב הפנוי. אך במציאות של עשרות בודדות של רוכשי כרטיסים, פשוט לא הצלחנו לחבר את קצוותיה של חגורת התקציב.

בראש מקננת השאלה מדוע קרה שנחלנו חולשה בהרשמה? והרי זו שאלה מורכבת. חום יולי אוגוסט, התזמון הספציפי, גודל שטח לא מתאים, מיקום שטח, מחסור בהצללה בשטח – כל אלו הם סיבות טכניות. אני מאמין שהשורש לקושי לקיים את האירוע הוא קבוצת ליבה קטנה מדיי עם חלום שלא נגע בחברי קבוצת הליבה לעומק הלב. גם העובדה שהמועצה המקומית הייתה בעומס גבוה סביב שיפוצי הקיץ וההכנות לפתיחת שנת הלימודים. וחשוב יותר מכל אלו – ההקשבה לקהילה המקומית ולקהילת מידברן וההבנה מה בדיוק הצורך בשלב זה, למה חברי הקהילה צמאים וממה יש להם שובע. הקשבה שאם הייתה מתרחשת, אפשר שהייתה יוצרת קבוצת ליבה חזקה יותר וסוף אחר לחלוטין לסיפור.

לסיכום. כמו שאומר ביל אובראיין, "הצלחת [תהליך] התערבות תלויה במצב הפנימי של המתערב". אני מניח שמשקל גדול מהצלחת קבוצת ליבה נשען על מצבם הפנימי של השותפים לקבוצה ובמיוחד המנחה. והצלחת אירוע נשענת על מצבה הפנימי של קבוצת הליבה. והצלחת תהליך רישוי – נשענת על מצבו הפנימי של הקשר הרגיש והמורכב בין מפיקי האירוע וקצין הרישוי.

ברצוני להודות מכל הלב ליניב סינדר, שותף מסור להפקת העדהקונטרה, ולכל הצוות המוביל של האירוע.

 

 

 

נספח – סקירה משפטית של מסלול 1: "לא אירועים ללא כרטיסים"

כאשר ההתכנסות של ברנרים ביחד מוגדרת משפטית כ"לא אירוע". למיטב ידיעתי, אין הגדרה מסודרת בחוק של מהו "לא אירוע". בשיחה לא פורמלית השבוע עם קצין משטרה – הוא אמר לי:

"אם אתה מזמין את כל המשפחה שלך ומגיעים 180 איש, אני למשל יש לי הרבה דודים ואם אני אזמין את כולם זה יהיה באמת 180 איש. אבל אם אני לאכככ קורא לזה בשם ואין לזה דף פייסבוק ואנחנו אוספים כספים לכיסוי עלויות רק בביט – אז זה מפגש חברים ולא אירוע"

אגב, לפי סעיף 32 לחוק רישוי עסקים, גם פעילות ללא מטרת רווח תחשב עסק, אם מי שנהנה ממנה הוא רק מי ששילמו דמי חבר. כך שהטענה של כיסוי עלויות איננה תופסת משפטית. העניין הוא שהחוק הישראלי אינו מגדיר מהו "מפגש חברים", וברגע האמת – סביר להניח שבמידה ויקרה אסון כלשהו, בית המשפט יעדיף לפסוק לפי החוקים הקיימים. והחוקים הקיימים מכירים במבנים משפטיים מאוד בהירים.
מה כן מוגדר בחוק לגבי אותו "לא אירוע"? מוגדר מהו עינוג ציבור חוקי ו/או התקהלות חוקית ו/או אסיפה חוקית (לפירוט נוסף ראו אצל האגודה לזכויות האזרח במסמך מאוגוסט 2013), וההנחה היא שאם הם חוקיים, אז אין משמעות לשאלה האם זה אירוע או לא. זה פשוט חוקי. אז איך עושים התקהלות או התאספות חוקית?

עינוג ציבור חוקי לפי סעיף 3 לחוק רישוי עסקים – עסק ברישיון; או ללא רישיון ובלבד שהוא הרצאה או ויכוח שמטרתם העיקרית היא חינוכית, אף אם הם מלווים לצורך הדגמה הצגת תמונות או השמעת צלילים; או מפגש שעוסק, בתמורה או ללא תמורה, בתחומים שאינם הצגות של תיאטרון או קולנוע, קונצרט, דיסקוטק, מופעי מחול, ריקודים, קברט, קרקס, משחק או ספורט, וכל עינוג כיוצא באלה. היות ואף אירוע ברן לא טען שהוא אירוע חינוכי, אין אפשרות טכנית לחמוק מהגדרות חוק רישוי עסקים. ועדיין, ברור לכולנו שלא כל ריקוד או משחק ספורט הוא עסק. אם כך עולה השאלה מהו עסק ומהו "לא עסק"?
עו"ד שושי יוסקוביץ' מבהירה:

"סעיף 1 לחוק קובע בבירור על אילו ערכים נועד החוק להגן, ויודגש, מדובר ברשימה סגורה. איכות הסביבה, מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות, בטיחות הנמצאים במקום העסק וסביבתו, מניעת סכנות של מחלות בעלי חיים ומניעת זיהום מקורות מים בחומרי הדברה, בדשנים או בתרופות, בריאות הציבור- לרבות תנאי תברואה נאותים, קיום דיני התכנון והבניה וקיום הדינים הנוגעים לשירותי הכבאות. […] בהעדר הגדרה ברורה בחוק למונח “עסק”, בית המשפט קבע מבחנים עקרוניים לאורם יבחן אם עיסוק או פעילות מסוימים טעונים רישיון (הנמנה ברשימת העסקים בצו) כאשר השאלה המהותית היא האם הפעילות פוגעת בערכים המוגנים על ידי החוק, ואילו משמעות חומרת הפגיעה ותדירותה נתונים לשיקול דעת בית המשפט, בכול מקרה לגופו." (מקור)

בעברית – אם ההתאספות פוגעת באינטרס ציבורי, כשהדגש העיקרי הוא שלום הציבור ובטיחותו, הרי שהיא טעונה רישוי עסקים. כאמור לא מדובר כאן בנושא הכמות אלא האיכות. גם התאספות של 3 אנשים שעוסקים בלהטוטנות אש, בניית מיצבים וטיפוס עליהם, או אפילו במשהו פשוט כמו דום לפעילות מינית לזוגות – כל אחת ואחד מאלו יכולים להיות משהו שבית משפט עשוי לפסוק כי הם פוגעים בשלום או בבטיחות הציבור.

התקהלות חוקית לפי סעיף 151 לחוק העונשין, כלומר למטרות חוקיות, וללא התנהגות אשר נותנת לאנשים שבסביבה יסוד סביר לחשוש שהמתקהלים יפרו את השלום או יעוררו אחרים להפר את השלום.

אסיפה חוקית לפי סעיף 84 לפקודת המשטרה, היא ברישיון; או לחלופין ללא רישיון, אם היא עד 50 איש; או אנשים שהתקהלו ביחד בכל מספר, כל עוד התקהלו למטרה שאינה רצון לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני, כדי לדון בנושא בעל עניין מדיני, או כדי להלך ביחד בצעדה.

אסיפה חוקית לפי חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, היא אחת מהבאות: התקהלות מאורגנת ברישיון; התקהלות מאורגנת בבית עסק שיש לו רישיון לערוך התקהלויות; התקהלות שמטרתה העיקרית חופש ביטוי פוליטי; או התקהלות לא מאורגנת.
התקהלות עם רישיון והתקהלות במקום עם רישיון הן דיי דומות, ותכליתן דיון על תנאי הרישיון והתמודדות עם מחלקת רישוי עסקים במשטרה וברשות המקומית.
התקהלות שמטרתה העיקרית ביטוי פוליטי דורשת עמידה בתנאי בג"צ מולטימדיה (בג"צ 97/5009 חברת מולטימדיה נ' משטרת ישראל). נבחן אותם לרגע: אירוע הברן הממוצע מאורגן ע"י גוף ציבורי (עומד בתנאי), מתקיים במקום ציבורי (חלק מהאירועים עומד בתנאי וחלק לא), פתוח לקהל ללא הזמנה (כמעט תמיד נדרשת הזמנה ולכן לא עומד בתנאי), נערך למטרת רווח (לא נערך למטרת רווח ולכן עומד בתנאי), נערך אחת לשנה או בתדירות גבוהה מכך (רוב האירועים נערכים אחת לשנה לכל היותר אז עומד בתנאי). בקיצור – משפטית-טכנית האירוע עומד בתנאים. עם זאת, מבחינה מהותית ברור לכולנו שאנחנו משתתפים באירועי ברן לא מתוך רצון להביע עמדה ציבורית-פוליטית, אלא מתוך רצון להתנסות בחויה אישית-קהילתית רדיקלית, מוחלטת, אלטרנטיבית. שזה פוליטי, אבל זו לא הסיבה העיקרית שבגללה אנחנו עושים את זה. זה קצת כמו לאכול אבטיח: ברור שכשכל אחד מאיתנו אוכל אבטיח, הוא למעשה מביע את החופש שלו לבחירה חופשית בסוג המזון שלו. אבל אנחנו לא אוכלים אבטיח במטרה לחגוג את חופש הבחירה במזון; אנחנו אוכלים אבטיח פשוט כי בא לנו לענג את עצמנו באבטיח קר בקיץ.
לפני שנעזוב את חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, בואו נבחן מהי התקהלות לא מאורגנת. למשל ההסבר של רועי גבעוני: "כשיש בפארק הירקון אלף פיקניקים נפרדים של 30 איש יש 3000 איש ואין התקהלות בלתי חוקית… " (מקור). אין כאן שאלה פילוסופית אלא פרקטית. איך מזמינים קהילה לאותו מקום ואותו הזמן בלי להיות מארגנים? פרויקט ה"ברןזונה" ניסה להזמין אנשים להתקהל באופן חופשי במרחב כלשהו מבלי להקים תשתית התארגנותית כלשהי. לדעתי ברגע שיש הזמנה כזו, אוורירית ככל שתהיה, יש בה בכדי להטיל על מי שהזמין – את האחריות לארגון האירוע. כלומר, ברגע שיצרת הזמנה כזו – אתה כבר לא בהתקהלות לא מאורגנת.