"אתה צריך להיות מנהיג" היו אומרים לי בתיכון. "לסחוף אחרייך". האמת, זה תמיד הרגיש לי קצת מוזר "לסחוף" אנשים: למה שאקח את כל המשקל הזה עליי?
גם לא תמיד התחברתי לרעיון שאנשים "מחכים" למישהו אחר ש"יבוא ויסחוף אותם" – מה – אין להם דעה משלהם ? ואם כן, איפה היא ומה קרה לה בדרך?
בבגרותי הרעיון הזה קיבל עוד כל מני צורות: מפקדים בצבא, מנהלים, ניהול, וכדומה. התרגלנו שמנהלים אותנו, או שאנחנו מנהלים אחרים כי ככה זה בקבוצות אנושיות וככה משיגים מטרות משותפות.
עם השנים ראיתי מדי פעם שאנשים לא ממש רוצים שינהלו אותם. כן, כולנו מתעצלים לפעמים לקחת אחריות. וכן, לא תמיד אנחנו יודעים מה לעשות ונח לנו לקבל "הנחיות ברורות". אבל אנשים אף פעם לא באמת מוותרים על החופש לבחור. אז כש"סוחפים" אותנו, והסחף הולך למקום שלא מתאים לנו, אנחנו אולי מתבאסים, פחות מעורבים, מתמרדים ואולי גם נוטשים בדרך זו או אחרת. וה"מנהיג הסוחף"? לפעמים גם הוא נשאר קצת בודד, עם הרבה משימות ואחריות, ועם קשיי רתימה של הסובבים (מכירים את המשפט "אין להם מוטיבציה"?).
את המוטיבציה אפשר להסביר גם לפי דניאל פינק – כזו שנובעת מתוך מסוגלות, תחושת עצמאות, ומטרה משותפת. ואם מנהלים אותנו – אנחנו בדרך כלל לא מרגישים עצמאות, והרבה פעמים תחושת המטרה המשותפת גם נשחקת. כבר שבעתי משיחות על שחיקה, על לעבוד במקום שלא מכבד אותי ואת הבחירות או הדעות שלי. לעבוד במקום שלא שואל אותי מה דעתי או שואל אבל פשוט לא מצליח להתייחס למה שחשוב לי כעובד, כאדם. כחלק ממי שהוא בעצם החברה הזו. לפעמים אני שולח אנשים ללכת לדבר בגובה העיניים עם המנהל שלהם. לפעמים זה עובד, ולפעמים הם אומרים לי: "למה בכלל לנסות? אני יודע שלא איכפת לו".
אז איך מאפשרים לעובדים בארגון או לחברים בקהילה, את האחריות לנווט את הקהילה או הארגון למקום שכולם מרוויחים ממנו?
יוצרים מקום של win-win-win – שבו העובד מרוויח, החברה בע"מ מרוויחה, וגם הסביבה מרוויחה? איך מאפשרים לעובדים להרגיש שרואים אותם, שמקשיבים להם? שהחברה בע"מ או הקהילה הם בית בשבילם?
ומה קורה כשמשהים את תפיסת ה"מנהיגות הסוחפת" או את הניהול ההיררכי לזמן מה?
בשנים האחרונות אני מחפש ללמוד עוד ועוד על מנהיגות מסוג אחר. ואכן התפתחו בשנים האחרונות עוד כמה תפיסות בעולם הניהול והמנהיגות. אחת מהן היא תפיסת "המנהיגות השתתפותית". מנהיגות שמגיעה מתוך אמונה ברצון של הפרט להיות שותף, לקחת חלק במאמץ קבוצתי. בקיצור: להשתתף, להיות ALL-IN מדי פעם. כך שנשמר לי החופש לבטא את המטרה החשובה בשבילי, את החופש והעצמאות שלי בתוך הקולקטיב, ואת האחריות שלי לכוונן את עצמי למקום שבו יש לי תחושת מסוגלות ועניין.
המנהיגות ההשתתפותית מקדשת שני ערכים: את התקשורת, או יותר נכון את השיחה המשמעותית. שיחה שבה יש בעיקר הקשבה לדברים החשובים, לרגשות, לעתיד המתהווה. שיחה עם נכונות לדבר על פחדים ולא פחד מהדיבור עצמו. להתנסות בלעשות ביחד, במקום לדבר על איך נכון לעשות. במקום לדבר על עשייה. שיחות שמגלות פחות סבלנות למה שמנסה להרחיק ולהשתיק. הערך של שיחות כאלו הוא בכך שהן מצליחות לעקוף את מנגנוני התיווך ולהתחבר למקור. וכשמתחברים למקור יש פוטנציאל להשתנות.
הערך השני שמקדשת המנהיגות ההשתתפותית הוא אמנות האירוח. להפוך מ"מנהיג כריזמטי וסוחף" למארח. ולארח זו אמנות: לדעת להזמין בצורה מסקרנת ומפתה. לארגן את המרחב לפני שהאורחים מגיעים. להיות נוכח עם מי ועם מה שמגיע. כדי להתרגש וליצור ביחד שיחות משמעותיות לשכון במרחב.
אני שומע שוב ושוב את הרצון להכין את עצמנו ואת ילדינו לכישורי המאה ה-21. אני מאמין שמנהיגות השתתפותית היא כישור חובה. היא הדרך לבנות את שותפויות הwin-win-win של העתיד. אם כך נשאלת השאלה – איפה לומדים את זה? איפה מפתחים את הידע הזה?
אני מזמין אתכם להצטרף אליי לכנס "קוד פתוח 2019". הכנס קם במטרה ליצור מרחב שיאפשר לנו להתנסות בסוג הזה של מנהיגות. לחוות איך זה מרגיש כשאנחנו נערכים להזמין, מזמינים, וכשאנו מארחים את המנהיגים ההשתתפותיים. להתנסות בריקוד בסביבה של כאוס וחוסר ודאות – להחזיק את הכאוס הזה ביחד – מתוך הרצון לאפשר את האוטונומיה ותחושת המטרה לכל אחד מהמשתתפים. ליצור ביחד מרחב לשיחות משמעותיות, שיגרו את הסקרנות של כולנו, יאפשרו לנו הפרייה הדדית והשראה. ואולי יזמנו אלינו את השלב הבא של המנהיגות ההשתתפותית.
תוכלו ללמוד עוד על הכנס כאן – https://www.opensourceconf.org.il
